דניאל בלנקו

אקשן נגד שקט ועברו לגור ביחד מייד. החיים ברחובות, בדירת חדר 1990- רוני ודני חזרו לארץ ב , זימנו בפניהם את הניסיון האמיתי לבחון אם יש בכוחה 5 בודד ברחוב יד ושם של האהבה הגדולה לשרוד גם את השגרה הגשמית שהיא מנת חלקם של "ילדים גדולים". אחרי האוהלים, בתי הזונות של דרום אמריקה והרומנטיקה הגרנדיוזית של מכתבי ה"שוב אלי, אהובי", נותר לראות איך הקשר מתקיים בשגרה, כשהניצוצות כבים והופכים לרמצים. השינוי התברר כלא כל כך פשוט. דני חזר לעבודה במפעל "ספנקריט", מפעל הבטון הוותיק בקיבוץ חולדה – מקום שעבד בו לפרנסתו עוד לפני הטיול בדרום אמריקה. הוא מונה לממונה על התקנות בכל הארץ – בנה את אמפי לטרון, את בית האופרה בתל אביב ועוד. העבודה התכליתית והמדויקת הזאת, לצד התנועה המתמדת מאתר לאתר, התאימו לו. הוא אהב את מה שעשה. "הוא גם אהב את הבטון היצוק, את הפיזיות שבו. כמו שאהב את הגריז של הטנקים בצבא", אומרת רוני. רוני, לעומתו, התחילה את הטיפוס במעלה המסלול האקדמי שכה התאים לה, בלימודי תואר ראשון בפקולטה לחקלאות, והתמכרה אליהם לחלוטין. "בפעם ראשונה נהניתי ממשהו כל כך. למדתי מאוד אינטנסיבי והלימודים היו מאתגרים. ובערב היינו נפגשים בבית". הבדלי האופי המובהקים בין השניים – רוני המשימתית מול דני ה"זורם" – הקרינו על הערבים האלה ביתר-עוצמה. "לדני היה משחק מחשב, קומודור, שהוא התמכר אליו והיה יכול לבלות שעות איתו לבד. ולי היה אקשן מהלימודים. ההבדל הזה הלך והעמיק, ואחרי שנתיים התחילה תקופה לא טובה", מספרת רוני. "הוא היה איטי כל הזמן, ואני לא הסתדרתי עם האיטיות הזאת". "לי היה נהדר בהתחלה, יכולתי לעשות מה שרציתי וכמה שרציתי", מספרת רוני. "דני מעולם לא ציפה ממני לבדר אותו או לטפל בו. הוא היה שם בשבילי אם ביקשתי או רציתי. שנינו אהבנו סרטים, ודני אהב סרטי סינמטק כבדים. ראינו הרבה סרטים יחד. והיו כאלה שהיו כבדים מדי בשבילי – כמו סרט חשוך על המחתרת הפולנית וחייהם במחילות ביוב בימי מלחמת העולם השנייה". אהבה נוספת שהעסיקה את דני מאז ומעולם וגם באותם ימים, הייתה למכוניות ולנהיגה. הוא כל כך אהב לצאת לכבישים, שהתנדב להסיע את רוני בג'טה הלוך- חזור לגבעת-חיים ובחזרה, נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון. כך קרה שרוני למדה, ועבדה במקביל בגבעת-חיים (כדי לממן את הלימודים), ודני עבד בספנקריט ובערבים התקשקש עם הקומודור במחשב. "לא היה לו יום עמוס, בעוד שלי היו מיליון עיסוקים. וגם לא היו לו תוכניות לעתיד. ובגלל שלא השלים בגרות, לא היה לאן להתקדם, וגם לא בטוח שרצה במיוחד. התחלתי לשאול אותו, 'מה אתה רוצה

ז ו ג י ו ת ו ש ג ר ה

55