דניאל בלנקו

בעובדי הניקיון שעבדו ברחוב, ומיהר להוציא עבורם את בקבוקי הפיקדון ששמר להם מבעוד מועד, וכמובן מים קרים בימים החמים. תמיד גם התעניין בשלומם. כשאני הייתי מגיעה לעבודה הוא היה קם מכיסאו ומכין לי קפה ובימים חמים אייס קפה עם קוביות קרח, והיה מעלה לי אותו למעלה בזמן כשגיהצתי". דני התעקש להמשיך להביא לחביבה את הקפה גם כשחלה ובקושי היה לו כח לזוז. "הוא החזיק את הקפה הקר ועלה במדרגות ואז מעד וכמעט נפל. רצתי לעברו מבוהלת ושאלתי 'מה קרה?' והוא ענה 'אין לי כוח לעלות את המדרגות'. לקחתי ממנו את הקפה ואמרתי 'אתה לא מרגיש טוב, לך לנוח'. נכנסתי לחדר ובכיתי. אבל לא רציתי שהוא יראה שאני בוכה אז המשכתי לגהץ. מאז התמונה הזאת חרוטה בליבי לתמיד, וכל פעם צצה לי מחדש". העתיד עלה מדי פעם בשיחות בין השניים. "ידענו שנינו שאין סיכוי שידביר את הסרטן, אבל הצלחתי לשכנע אותו שבכל זאת ינסה טיפולים, ובכך אולי יקנה לעצמו, לי ולילדים, כמה שנים טובות". אבל כבר בטיפול הכימו הראשון דני חווה תגובה חזקה מאוד. "הטיפול היה ביום חמישי. בשישי ובשבת כמעט שלא יצא מהמיטה. פעם אחת ירד למטה בשבת, ובבת אחת לא יכול היה לנשום. נכנסו לאוטו, אמרנו שלום לילדים וטסנו לקפלן. זו הפעם האחרונה שתמר ואיתי ראו את דני, יושב באוטו, בקושי נושם. בקפלן דני חובר לחמצן ואושפז בפנימית עם בעיה בתפקודי כליות, מחסור בחמצן ושיעולים קשים. זה היה סבל מתמשך של שלושה ימים ובמהלכם דני תהה בקול בשביל מה כל זה טוב. הוא אמר לי 'רוני, תעזבי, מה אני צריך את זה? כל מה שהטיפולים מביאים הוא יותר ויותר סבל'. תוך כדי עוד דאג ללמד אותי איך להיכנס למחשב שלו ולמצוא את כל הסיסמאות, ממש הכריח אותי להתאמן על כך". ואכן, דני נגאל מסבלו מהר יחסית, ונפטר בבית החולים קפלן בחמישה ביוני אחרי הצהריים, ככל הנראה מתסחיף ריאתי. "הוא נפטר מהר, סבל יחסית תקופה קצרה, ולא השתנה כבן אדם", אומרת רוני. "למזלו הרב נמנע ממנו המאבק המתמשך, הסיזיפי והמשפיל במחלה. לי ולילדים היה קשה שלא הספקנו להיפרד כמו שצריך, אבל הוקל לנו שבמוחנו נותרה חרוטה התמונה של דני כמו שתמיד היה: חתיך, יפה- תואר ולבוש היטב". דני החליט מראש לוותר על טקס קבורה ועל הלוויה דתית. ״כיבדנו את בקשתו ואת רצונו ובמקום זאת הנחנו את האפר של דני בקבר של אבא שלי עמית בגבעת חיים. ערכנו מעמד פרידה במועדון לחבר בו אנשים קראו הספדים, כך בקבר אחד משותף קבורים שני אנשים יקרים לנו מאוד״ אומרת רוני. ביום השנה הראשון למותו נפגשנו שוב בקיבוץ, ואנשים הקרובים אליו חלקו זכרונות, חוויות וסיפורים על דני. "כל סיפור וזיכרון הוסיף עוד רקמה אנושית קטנה לדמות שנחרטה בזיכרון שלי ושל הילדים. הספר הזה, שיוצא לאור במלאות שנתיים למותו, הוא מבחינתי המשך ישיר של תהליך הפרידה המתמשך שלנו".

בלנקו 140