דניאל בלנקו

הסיפור של דני

מששקע מעט ההלם בעקבות מותו של דני ופינה מקום לכאב, לעצב, לריק הגדול ולגעגועים העזים – התחילה להבהב בי גם ההכרה שדני שלי ושל תמר ושל איתי היה גם דני של אחרים. שבדרכו הייחודית עבר בעולם, נגע באנשים והשאיר בהם את חותמו וחתימתו. זו מחשבה מפתיעה במקצת, מכיוון שדני היה לכאורה צופה בשקט מהצד, ופעמים רבות היה נדמה לי שהוא רק "חולף", עובר-אורח בדרכם של אנשים. והנה, מתברר שה"צופה", שחי לבד בעצם כמעט מרגעיו הראשונים בעולם, הצליח לטוות לאורך חייו מארג קשרים אישי ואיכותי עם אנשים שונים ומגוונים. זוהי שרשרת שלמה של זיכרונות שנטבעו באנשים רבים – חברים, קולגות ובני משפחה – לאורך חצי-יובל שנותיו. דני התייתם בגיל שנתיים מאמו ומאז לא חווה אהבת אם ואב. למרות זאת ובאופן אינסטינקטיבי ומפתיע הוא ידע לאהוב באופן שלם ואמיתי וידע להיות אבא נהדר לילדיו. הוא לא היה צריך "שיעורים", "תזכורות" או "תיקונים" כיוון שבלי שום מדריך הוא ידע, למן הרגע הראשון, מה נכון ומה לא נכון גם בהורות, גם בזוגיות, ובעוד הרבה דברים אחרים בחיים. לבית ולמשפחה שלנו הוא נתן את כל כולו, ללא שאלות. הוקפנו באהבתו אותנו ונתמכנו בה, והיא ניתנה תמיד מבלי לעשות מעצמה עניין. פשוט הייתה שם, נוכחת כל הזמן. כמוהו. , ועד מותו, שהפריד בינינו, חיינו יחד שלושים שנה. שלושים שנים 22 מיום שהכרנו, בני נהדרות, שנים של אהבה ושל משפחה. שתקנו יחד זה עם זו ושהינו זה בחברת זו יחד המון. חיינו יחד, אבל גם לחוד, וזאת הייתה ההרמוניה של זוגיותנו. החיים זרמו ונמשכו בטוב. אפשר לומר שהחיים במחיצתו השתבחו עם הזמן והיו כמו יין טוב ששתינו יחד והרבה. ואז, פתאום, כל זה נקטע. דני נעלם. אני משתמשת במילה "נעלם" מכיוון שהסוף היה קצר, מהיר ועם מעט זמן לפרידה. הייתי אומרת אולי גם "אכזר", אלמלא היה אופן הסתלקותו הכמעט-אלגנטי של דני מן העולם – מבלי להכביד על סביבתו ומבלי לעשות ממחלתו או מעצם קיומו עניין דרמטי וגדול – מתאים כל כך לאופיו. על אף הצער הגדול והתדהמה, נאלצתי להודות שדני כנראה היה מעדיף זאת כך – מינימום סבל, מינימום דרמה, מינימום דם. ִ היאחזות בחיים ללא איכות חיים בצ

בלנקו 2

Made with FlippingBook - Online Brochure Maker