סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

הגירוש לגטו

אחותי הייתה רשומה כתופרת, גם היא נלקחה בסוף מאי לבאצ'קה טופולה, שבה עשו גטו. את אבא היא כבר לא פגשה. לא ידענו איפה היא. אותנו הוציאו מהדירה והעבירו לבית גדול סמוך לתחנת הרכבת, ששימש כגטו.

הדירה שקיבלנו בגטו הייתה בת שני חדרים, בכל דירה גרו שתי משפחות. אנחנו היינו: סבתא רוזה מצד אמא, אמא ואני. כנראה ששמו אותנו בבית הזה כי חשבו שאם יפציצו את תחנת הרכבת הבית ייפגע. בבית הזה היו הרבה בני נוער. הייתה שם חצר גדולה. בחצר נפגשנו ועשינו הווי. בשמונה בערב היו סוגרים את השער ובשש בבוקר פתחו. בסה"כ השתדלנו לא לצאת מהבית. אני לא זוכרת את המשפחה שגרה איתנו, אבל אני זוכרת שהיה לא טוב. בחדר שלנו היו מיטה, ספה וארון. בבית הזה גרו גם האחות של אמא עם הבת שלה, את הבעל והבן לקחו לעבודת כפיה. גם הם לא חזרו. כשנודע לנו שיהודי נוביסאד סגורים בסובוטיצה, הלכנו, אני בת דודתי ועוד, אני לא זוכרת מי, כדי להוציא את הבת דודה הקטנה שבינתיים חזרה לאמא שלה בנוביסאד. ואולי גם את אמא שלה, או אולי לתת להם משהו. הסתובבנו סביב הגדר, השומרים ההונגרים תפסו אותנו, הכניסו אותנו למשרד קטן, העמידו אותנו מול הקיר בכריעה על הברכיים, ואמרו לנו שנצטרך להישאר שם הרבה זמן. למזלנו מישהו מהחבורה הספיק לברוח, והודיע לראש הקהילה היהודית, והוא בא בערב והוציא אותנו. כמובן שהייתה התרגשות גדולה מאוד, זאת הייתה הפעם הראשונה שאולי נתנה לנו לחשוב על הבאות. אני זוכרת שאמא נתנה לי שתי סטירות, זה היה יותר למענה מאשר למעני, כי היא הייתה כל כך נרגשת, שהייתה מוכרחה לפרוק את ההתרגשות, ואני קיבלתי את זה בהחלט ברוח טובה. הבנתי שעשיתי משהו שאסור היה לעשות. בדרך למחנה באו הז'נדרמים ההונגרים, אספו אותנו מהחדרים, עם הרוביםשלהם דפקו לנו על הגב 1944 ליוני 16- היינו שם כחודש. ב כדי לזרז אותנו, ואמרו לנו לקחת לכל אחד תיק קטן. היה לי תרמיל מוכן. כבר כשהעבירו אותנו לגטו ארזנו תיקים, כי ידענו שייקחו אותנו. ארזנו בעיקר בגדי חורף, מעיל, כובע, מכנסיים ונעליים וקצת אוכל יבש. שמתי בתרמיל גם תמונות. זכור לי שמשפחה אחת, מנהל בנק, אשתו וחמותו התאבדו ע"י בליעת ציאניד. כשהז'נדמים באו לקחת אותם, הם כבר היו מתים. העבירו אותנו לעיירה הונגרית מעבר לגבול, בצ'למאש. היו שם המון יהודים. כחמשת אלפים וחמש מאות יהודים ימים. אז נודע לנו שלוקחים 10- מסובוטיצה ומכל הסביבה. אני זוכרתשאמא ואני ישנו מתחת לגג בטחנת קמח עזובה כ אותנו לעבודה לגרמניה. איש. לולו בא ואמר לנו שרשם אותנו לקרון יחד 80 הכניסו אותנו לרכבת עם קרונות לבקר. אמרו לנו שבכל קרון יהיו . אמא אמרה שאנחנו שלוש, אבל שירשום גם 17 , לולו היה בן 15 איתו, סבתא שלו, אמו ואחיו הקטן. אני הייתי אז בת . נעמדנו לידו ואז לולו בא ואמר שאמא שלו לא מסכימה להיות איתנו בקרון, 40 את הדודה. ידענו שמספר הקרון הוא כי חששה שהוא ידאג יותר לי ולמשפחתי מאשר להם. הם עברו לקרון אחר. איש. 82 קרונות. בקרון שלנו היו 45 היו בבית הזה היה בן שהתאהב בי. גם את שמו מצאתי ברשימת הנספים של יד ושם. הכינוי שלו היה לולו. לא זוכרת מה היה שמו הפרטי האמיתי.