סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

סיפור חיי סיפורה של קלרה אברבנאל

2015 , הקשיבה, כתבה וערכה: רותי אדניה

"הזיכרון הוא המקיים את האדם בארץ החיים" שמואל דוד לוצאטו

מועצה אזורית זבולון והעמותה לחבר דורות זבולון רואות ערך רב וחשיבות גדולה לתיעוד סיפורי החיים של ניצולי השואה תושבי המועצה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים באזור, בארץ. לביצוע המיזם זה, חברנו למרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה (עמך) סניף קריות שנתנו את הסיוע המקצועי. הנחיית המתנדבים ועריכת הסיפורים נעשו ע"י הביבליותרפית רעיה רונן מ"עמך". קבוצת מתנדבים תושבי המועצה (רובם) נרתמו למיזם חשוב זה. המתנדבים עשו מלאכתם במסירות ובסבלנות, הקדישו מזמנם מספר חודשים כדי להעלות על הכתב את סיפורי החיים. התיעוד התבצע באמצעות תוכנה שפותחה בחברת "בעליל" ע"י צבי אפל.

תודות תודה לכל המספרים ששיתפו בסיפור חייהם. תודה למתנדבים על ההשקעה , התרומה ועל הרצון הטוב.

תודה לאלית יהודה מנהלת סניף קריות, לרעיה רונן מנחת הקבוצה מעמותת "עמך". תודה לג'קי שורק מנהלת מחלקת השירותים החברתיים במועצה על השתתפות לקידום המיזם. תודה למיכל קציר וצוות דורות על ייזום הפרוייקט. המיזם נוהל אורגן, ולווה ע"י יהלומה קצב, עו"ס, מתנדבת בעמותה לחבר הוותיק דורות זבולון. © כל הזכויות של פורמט המסמך שייכים לבעליל © כל הזכויות של תוכן בלעדי של המחבר שייכים לקלרה אברבנאל

אברבנאל

קלרה

14.9.1928 יוגוסלביה

יהודי

נקבה

משפחה וילדות עד פרוץ המלחמה

בעיר סובוטיצה שנמצאת בצפון יוגוסלביה על הגבול עם הונגריה. אבי היה מהכפר מדרש 14.9.1928- נולדתי ב סובוטיצה הייתה שייכת להונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשנלקחו שטחים מהונגריה, 1918 שבהונגריה. עד היא עברה ליוגוסלביה. האוכלוסיה בעיר הייתה הונגרית. שפת האם שלי הונגרית. אבא, יוליוס (ג'ולה) יהודה שפיצר בא מבית מסורתי. אמא, וירה ויידה, באה מבית ליברלי, אבל שניהם שמרו על היהדות. אבא הלך לבית הכנסת. סבתא פאני, אמא של אבא, הייתה אורתודוקסית. בימי שישי ושבת כשאבא הלך לבית הכנסת, אהבתי להתלוות אליו, זו הייתה חוויה. בסוף התפילה היינו הולכים לסבתא כי אצלם התפילה לקחה יותר זמן. היינו מביאים אותה אלינו הביתה לארוחה, לכן היה חשוב לאבא לשמור על הכשרות.

אמא, ורה וידה-שפיצר

אבא, יוליוס (גו'לה) שפיצר נספה בברגן בלזן 1945 באפריל

. למשפחה מצד אבא, 1923- סבא מצד אבא היה חולה בסרטן ודאג לפני מותו לשדך בין אבא לאמא. הם התחתנו ב משפחת שפיצר, הייתה טחנת קמח במדרש שבהונגריה.

סבא, דר' ליוש וידה 6.9.1935 - 1862

סבתא, פאני ברגר-שפיצר 1962 - 1866

. היא נולדה אצל הסבים מצד אמא, סבא ליוש וסבתא רוזה. 1925 לי הייתה אחות, אווה (אווי), שנולדה בשנת אני נולדתי בסובוטיצה, כי סבא ליוש היה רופא, וכשאמא הייתה בהריון איתי, היו משוכנעים שיוולד בן, לכן החליטו שתלד בסובוטיצה, בה היה בית חולים יהודי, שבו ניתן לעשות את הברית. במדרש זה לא היה אפשרי. היה משבר כלכלי עולמי, בעקבותיו אבא הפסיד את טחנת הקמח. היא נמכרה, ואת הרכוש חילקו 1929 בשנת לארבעה: לסבתא, לאבא ולשתי אחיותיו. לאחר המשבר הכלכלי המשפחה עברה מהונגריה לסובוטיצה, כאן ההורים שלי בהתחלה קיבלו תמיכה מסבא מצד אמא. לאבא הייתה חנות לזרעים. בתחילה גרנו אצל סבתא פאני, הסבתא מצד אבא, שהיה לה בית גדול ויפה בסובוטיצה. אני זוכרת את המיטה של ילדותי, היו קושרים את השמיכה כדי שלא אוריד אותה ושלא תיפול, לי זה הפריע והייתי בוכה. . אני זוכרת, כשהרגו את המלך אלכסנדר הסרבי היה אבל גדול ביוגוסלביה. 1934 התחלתי ללכת לגן חובה בשנת סדרו בגן המון כריזנטמות לבנות על מפה שחורה, ובבית הייתה אווירה קשה, כי פחדו שיגרשו אותנו חזרה להונגריה, כי היינו בלתי ליגאליים. זה התברר לי, כמובן, יותר מאוחר.

היום אני יודעת שהמצב הכלכלי שלנו לא היה טוב, למרות זאת לא הרגשנו מחסור. בשלב מסוים עזבנו את הבית 6 של סבתא פאני, ועברנו לגור בבית של המשפחה של האחות של אמא. היה להם בית עם חצר גדולה שהיו בה .1938 דירות. אנחנו גרנו באחת הדירות האלה. גרנו שם עד כשאמא של הדוד שלי נפטרה עברנו לקומה עליונה בבית עם ארבע דירות. בינתיים המצב הכלכלי שלנו התייצב, ואבא קנה עם שותף משאית והקימו חברת הובלות. אני למדתי בבית ספר עממי שהיה בחצר בית הכנסת הניאולוגי. זה היה בי"ס ממשלתי והיו בו לא רק יהודים, אבל כל היהודים למדו בו. היה אז חינוך חובה עד כיתה ד'. למדנו רק חמישה ימים בשבוע כדי לא ללמוד בשבת, לא להפריע לתפילות, ויום ראשון היה יום חופשי של כל האוכלוסיה. יש לי זיכרונות טובים מבית הספר, הייתי תלמידה טובה וחרוצה. על יד בית הכנסת היה קן של תנועת הנוער הציונית, תכלת לבן, וגם קן של תנועת הנוער של הרביזיוניסטים. אבל, עם הרביזיוניסטים לא היו שום קשרים. אחותי, שהייתה פעילה בקן של תכלת לבן, סחבה אותי איתה כמלווה, כדי שיתנו לה ללכת, כי אני בעצם הייתי עדיין צעירה מדי. בסוף כיתה ד' עברתי בחינות ועברתי ללמוד בגימנסיה. בסוף כיתה ח' שוב עברתי בחינות כדי להמשיך ללמוד. אני ידעתי סרבית, כי למדתי את השפה מהגן ואחר כך, בבית הספר, למדתי גם לכתוב קירילית. היה לי ספר אחד בהונגרית על הרפתקאות של דובי. אני נדנדתי לכולם שיקראו לי, אבל הם לא רצו, אז אני למדתי לקרוא הונגרית בעצמי. אני זוכרת שהספר היה על השולחן ואני הייתי עולה על כיסא וקוראת. הספר סיפר על טיולים של הדובי ואני חושבת שמאז אני אוהבת גאוגרפיה והיסטוריה. פה על הספה מונחים שני דובים. אחד קיבלתי מדינה, כי הוא דומה מאוד לציור של הדובי בספר. את הדובי השני קיבלתי מתנה מסטודנט שלמד סיעוד ובא לראיין אותי. בפגישה האחרונה הביא לי אותו ואמר שהביא חבר לדובי שלי. הילדים צוחקים עלי שאני שומרת על הדובי.

הבובה

הדובון המקורי

שני הדובים

אני זוכרת שתמיד רציתי שתהיה לי בובה. פעם ראיתי בובה במזוודה בחלון ראווה, ונורא רציתי אותה. בבית הייתה בובה אחת עם ראש מפורצלן. היא הייתה מוצבת על הארון ולא יכולתי לשחק איתה פן תישבר. כשחליתי באבעבועות הבטיחו לי מתנה אם אתאפק ולא אגרד. אני מיד חשבתי על בובה, אך לאכזבתי, הביאו לי מתנה סתם תיק קטן אדום בלי בובה, כי הבובה שרציתי הייתה יקרה מדי. כשאמיר היה בכיתות היסוד היה מגיע מדי פעם לביקור אבא של אלכס מהקבוצה של אמיר. הוא היה משרת כשף באוניה, בהזדמנויות האלה ניסים היה מזמין אותו לישון אצלנו. אחרי שישן אצלנו מספר פעמים סיפר שהוא נוסע לאיטליה. ביקשתי שיביא לי בובה בשביל דינה. הרגשתי שזה יהיה פיצוי על הזיכרונותשלי מהבובה עם המזוודה. הוא הביא לנו בובה מאוד יפה, אבל היא לא הייתה בובת משחק. נסעתי עם הבובה לחיפה, עברתי מחנות צעצועים אחת לשניה, במטרה להחליף אותה בבובת משחק. הצלחתי להחליף אותה בבובה גדולה, שאפשר היה לתת לה לשתות והיא "ידעה" לעשות פיפי. הבובה לא זכתה לאהדה גדולה מצד דינה, אבל אני באתי על סיפוקי. הבובה נמצאת אצלי עד היום. דינר, והידיעה 3 קיבלתי כמתנה שני "פרסים" גדולים בצורת מלאכים. ידעתי שכל מלאך כזה עלה 6 כשהייתי בת דינר גרמה לי להעריך מאוד את המתנה הזו, כי זה נחשב בעיני להרבה כסף. 6 שהוציאו עלי

1940 , קלרי

1934 , קלרי ואווי אחותה

תקופת המלחמה

. זה היה יום ראשון. לפתע הופיעו בשמים שני 12.5 , הייתי בת 1941 באפריל 6- כשפרצה המלחמה ביוגוסלביה, ב אווירונים עם צלבי קרס. הם טסו מאוד נמוך. אנשים ברחוב התחילו למחוא כפיים ולעשות שלום, כי האוכלוסיה הייתה הונגרית והייתה בעד הגרמנים. האווירונים עשו שני סיבובים ונעלמו. התברר שהם באו להפציץ, אבל כשראו שהאוכלוסיה מקבלת אותם בהתלהבות הם עזבו. ההונגרים, שנצלו את ההזדמנות של הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה, חזרו וכבשו את החלקים שנלקחו מהם לאחר מלחמת העולם הראשונה והגיעו עד הדנובה. משך כעשרה ימים היו יריות ואנחנו עברנו שוב לשלטון ההונגרי עד .1944 כשפרצה המלחמה אבא הפסיק לעבוד. ההונגרי שהיה שותף שלו לא רצה שיגידו שהוא עובד עם יהודי. למרות זאת, רמת החיים שלנו לא ירדה. כנראה שהשותפות המשיכה, אבל אבא לא עבד בפועל. תלמידות יהודיות ונשארו 15 לאחר הכיבוש הגרמני הוציאו אותי מבית הספר במסגרת ה"נומרוס קלאוזוס". היינו בכיתה רק שתים, שהיו תלמידות מצטיינות. שלחו אותי לבית ספר לתפירה, לא אהבתי את זה בכלל. אבא הבין שאני אומללה, אז הוא התערב, והפעיל קשריו כקצין הונגרי לשעבר. אולי בגלל זה החזירו אותי לבית הספר. אצל היוגוסלבים התחילו ללמוד צרפתית בכיתה ז' כשפה שניה. עכשיו היינו תחת שלטון הונגרי, אז התחלנו ללמוד גרמנית כשפה שניה. כבר ידעתי לדבר ולכתוב בגרמנית, אבל אחרי המלחמה שכחתי הכל. למדנו גם לטינית, וזה היה קשה. המורה הייתה אנטישמית ולא נחמדה, היא נהגה באיפה ואיפה. כשחזרתי מהמחנה, שוב בחרתי ללמוד לטינית למרות שזה לא היה מקצוע חובה. הפעם הייתי ממש טובה. מאחר שאבא לא עבד הוא היה הולך לבית הכנסת יום יום. הוא גם נעשה גבאי. בבוקר, בדרכו חזרה, היה פוגש אותי בדרכי לבית הספר, ונותן לי לחמנייה טרייה וחמה. אחותי הפסיקה ללמוד בסוף כיתה ח'. שלחו אותה לבודפשט לחברה של אמא, שהיה לה סלון תפירה, שם היא ביקרנו אותה. היא שהתה שם שנתיים. 1942 גרה ולמדה תפירה. בשנת

1943 , קלרי

בבת מצוה של קלרי עם לוצי ומדי, 1942

נסעתי להונגריה, לדודה אילונה, אחות של אבא. ביליתי שם מאד יפה. לה הייתה בת נשואה ובן 43- ו 42 בקיצים של שנים. נורא פינקו אותי. היה שם בן שהתאהבתי 8- שנים והבן ב 10- שהייתה לו חברה. הבת הייתה מבוגרת ממני ב בו בביקור הראשון, ואחר כך התכתבתי אתו עד הביקור הבא. כשקיבלתי מחשב מצאתי את שמו ברשימת הנספים באושוויץ.

1942 , אמא, אני ואווי

בכיתה ח' היה לי איזשהו משבר והייתי תלמידה גרועה. אבא הציע שאלך להיות מתלמדת במעין סופר פארם. אני רציתי להמשיך ללמוד ונורא בכיתי, הבטחתי שאשתפר בלימודים. ההורים הסכימו, אבל מאוד בדקו אם אכן אני לומדת. אני למדתי יותר ברצינות בכיתה ט'. יהודים. הגרמנים התכוונו לחסל את כולם, 800.000 הגרמנים כבשו את הונגריה. בהונגריה היו 1944 למרץ 19- ב אבל הנשיא ההונגרי לא הסכים, אז הם הדיחו אותו, ומיד התחילו משלוחים של יהודים למחנות. הזמינו אותנו לקבל ציונים סופיים של שנת הלימודים. לא רציתי ללכת לבית הספר כי הצטרכתי 1944 באפריל 5- ב לשים טלאי צהוב בפעם הראשונה. אבא אמר: "אני אלווה אותך ואת תלכי", וכך היה. שתי היהודיות האחרות לא באו. אני ישבתי במקום שלי ופתאום שמתי לב שכולם מתרחקים ממני, ואני יושבת באמצע לבד כמו מצורעת. לא אשכח את ההרגשה הזו. זו הפעם הראשונה שהרגשתי כך והבנתי שלא יהיה טוב.

1942 , אמא, אני ואווי

אבא נלקח מאיתנו

של אבא. בחמש וחצי בבוקר באו לקחת אותו. הוא לקח תיק עם דברים 52- היה יום ההולדת ה 1944 באפריל 14- ב נחוצים והלך, מאז לא ראיתי אותו יותר. אמא בכתה כשלקחו אותו. לא הרבה ראיתי את אמא בוכה. באותו בוקר סבתא הגיעה אלינו לספר בשמחה שמצאה דג בדיוק כמו שאבא אוהב לכבוד יום הולדתו. אבל אבא כבר לא היה בבית. מי שבאו לקחת את אבא היו ז'נדרמים הונגרים עם הכובעים העגולים והנוצות. היו גם שני אנשים בלבוש אזרחי. הם לקחו אותו לחקירה, זה מה שנאמר לנו באופן רשמי, לבאצ'קה טופולה. אחר כך, נמסר לנו שלקחו אותו לעבודה. היה לי דוד, אח יותר צעיר של אמא, שקראו לו פישטה. הוא גר בעיר אחרת. גם הוא נלקח לעבודת כפיה. לדוד . אשתו הביאה את הילדה לסבתא רוזי, והבת הייתה אצלנו. אני 4 הייתה חנות והייתה לו ילדה קטנה, בערך בת אהבתי אותה כמו אחות. אבא שלה היה מגיע מדי פעם ליום יומיים וחוזר לעבודה. חשבנו שגם את אבא לקחו לעבודה והוא יחזור, אך אבא לא חזר וגם דודי ומשפחתו לא חזרו. את הדוד לקחו לאוקראינה והוא מת שם. אשתו והבת נספו באושוויץ.

פישטה וידה ואליזבט צויבך 1936

וריצה וידה, בת דודה, 26.7.38 נולדה 1944 נספתה באושויץ

כשאנחנו חזרנו לעיר שלנו מהמחנה, קיווינו שנפגוש את אבא. לקח לנו זמן להבין שלא נפגוש אותו. כנראה שהוא הגיע לברגן בלזן ונפטר סמוך לשחרור, אולי אפילו אחרי השחרור. את זה הבנו מכל מיני 45- נלקח לאושוויץ וב שמועות שהגיעו אלינו. בברגן בלזן הוא כנראה שאל אם מישהו יודע משהו עלינו. אנחנו היינו אז באוסטריה בעבודת כפיה, וכנראה היה מישהו שידע לספר לו את זה.

הגירוש לגטו

אחותי הייתה רשומה כתופרת, גם היא נלקחה בסוף מאי לבאצ'קה טופולה, שבה עשו גטו. את אבא היא כבר לא פגשה. לא ידענו איפה היא. אותנו הוציאו מהדירה והעבירו לבית גדול סמוך לתחנת הרכבת, ששימש כגטו.

הדירה שקיבלנו בגטו הייתה בת שני חדרים, בכל דירה גרו שתי משפחות. אנחנו היינו: סבתא רוזה מצד אמא, אמא ואני. כנראה ששמו אותנו בבית הזה כי חשבו שאם יפציצו את תחנת הרכבת הבית ייפגע. בבית הזה היו הרבה בני נוער. הייתה שם חצר גדולה. בחצר נפגשנו ועשינו הווי. בשמונה בערב היו סוגרים את השער ובשש בבוקר פתחו. בסה"כ השתדלנו לא לצאת מהבית. אני לא זוכרת את המשפחה שגרה איתנו, אבל אני זוכרת שהיה לא טוב. בחדר שלנו היו מיטה, ספה וארון. בבית הזה גרו גם האחות של אמא עם הבת שלה, את הבעל והבן לקחו לעבודת כפיה. גם הם לא חזרו. כשנודע לנו שיהודי נוביסאד סגורים בסובוטיצה, הלכנו, אני בת דודתי ועוד, אני לא זוכרת מי, כדי להוציא את הבת דודה הקטנה שבינתיים חזרה לאמא שלה בנוביסאד. ואולי גם את אמא שלה, או אולי לתת להם משהו. הסתובבנו סביב הגדר, השומרים ההונגרים תפסו אותנו, הכניסו אותנו למשרד קטן, העמידו אותנו מול הקיר בכריעה על הברכיים, ואמרו לנו שנצטרך להישאר שם הרבה זמן. למזלנו מישהו מהחבורה הספיק לברוח, והודיע לראש הקהילה היהודית, והוא בא בערב והוציא אותנו. כמובן שהייתה התרגשות גדולה מאוד, זאת הייתה הפעם הראשונה שאולי נתנה לנו לחשוב על הבאות. אני זוכרת שאמא נתנה לי שתי סטירות, זה היה יותר למענה מאשר למעני, כי היא הייתה כל כך נרגשת, שהייתה מוכרחה לפרוק את ההתרגשות, ואני קיבלתי את זה בהחלט ברוח טובה. הבנתי שעשיתי משהו שאסור היה לעשות. בדרך למחנה באו הז'נדרמים ההונגרים, אספו אותנו מהחדרים, עם הרוביםשלהם דפקו לנו על הגב 1944 ליוני 16- היינו שם כחודש. ב כדי לזרז אותנו, ואמרו לנו לקחת לכל אחד תיק קטן. היה לי תרמיל מוכן. כבר כשהעבירו אותנו לגטו ארזנו תיקים, כי ידענו שייקחו אותנו. ארזנו בעיקר בגדי חורף, מעיל, כובע, מכנסיים ונעליים וקצת אוכל יבש. שמתי בתרמיל גם תמונות. זכור לי שמשפחה אחת, מנהל בנק, אשתו וחמותו התאבדו ע"י בליעת ציאניד. כשהז'נדמים באו לקחת אותם, הם כבר היו מתים. העבירו אותנו לעיירה הונגרית מעבר לגבול, בצ'למאש. היו שם המון יהודים. כחמשת אלפים וחמש מאות יהודים ימים. אז נודע לנו שלוקחים 10- מסובוטיצה ומכל הסביבה. אני זוכרתשאמא ואני ישנו מתחת לגג בטחנת קמח עזובה כ אותנו לעבודה לגרמניה. איש. לולו בא ואמר לנו שרשם אותנו לקרון יחד 80 הכניסו אותנו לרכבת עם קרונות לבקר. אמרו לנו שבכל קרון יהיו . אמא אמרה שאנחנו שלוש, אבל שירשום גם 17 , לולו היה בן 15 איתו, סבתא שלו, אמו ואחיו הקטן. אני הייתי אז בת . נעמדנו לידו ואז לולו בא ואמר שאמא שלו לא מסכימה להיות איתנו בקרון, 40 את הדודה. ידענו שמספר הקרון הוא כי חששה שהוא ידאג יותר לי ולמשפחתי מאשר להם. הם עברו לקרון אחר. איש. 82 קרונות. בקרון שלנו היו 45 היו בבית הזה היה בן שהתאהב בי. גם את שמו מצאתי ברשימת הנספים של יד ושם. הכינוי שלו היה לולו. לא זוכרת מה היה שמו הפרטי האמיתי.

נסענו יומיים או שלושה, ללא תנאים סניטריים, ללא אוכל וללא מים. אני זוכרת שהייתי מפוחדת עד מוות. הייתה צפיפות גדולה, היה מחנק נורא, אי אפשר היה אפילו לשבת. היו שם שתי נשים זקנות, שכל הזמן רצו לצאת ודרכו על כולם. פה ושם נתנו לנו לצאת החוצה לעשות צרכים. שמרו עלינו שוטרים הונגרים. דרך החלון הקטן בקרון הבנו שאנחנו נוסעים צפונה. עברנו את בודפשט, ואת תחנת מישקולץ וקושיצה. אבל ערב אחד הרגשנו שכל הזמן מזיזים את הקרונות, ולמחרת ראינו שאנחנו נוסעים לכיוון אחר. שוב ראינו את בודפשט, את הדנובה, ונסענו לכיוון אוסטריה. כך נסענו שישה ימים. ביום השביעי לפנות ערב פתחו את הדלתות ואמרו לנו לצאת. זה היה בבית קברות. שמענו שיש מחנה, אבל הוא 13 מלא ואין מקום. את הלילה בילינו בבית הקברות. הרכבת נסעה, שתי הנשים הזקנות לא ירדו ממנה. הגיעו רק קרונות. חיפשתי את לולו ולא מצאתי, הוא היה בקרונות שהמשיכו צפונה, וכולם הגיעו לאושוויץ. יש גרסה, שאני לא יודעת אם היא נכונה, שהרכבת כולה יועדה לאושוויץ, אבל היה הסכם של קסטנר ברגע האחרון והורידו ממנה קצת קרונות. אחרי מספר שעות הגיעה רכבת אחרת ואיתה הגיעה אחותי. היא עברה אלינו. כשספרו אותנו הספירה לא התאימה, אבל כולם שתקו. נשים: סבתא רוזה, אמא, אחותי ואני, דודה ובת דודה. הגיל של בת הדודה היה ביני לבין אחותי. 6 כך היינו למחרת הכניסו אותנו למחנה, שהיה מחנה המעבר שטרסהוף באוסטריה, לא רחוק מוינה. העיירה לידו הייתה וגרם, שהייתה מפורסמת בגלל קרב כלשהו של נפוליאון. במחנה היו לא רק יהודים. כאן השוטרים היו אוקראינים. הכניסו אותנו לצריפים עם דרגשים. היו שם המון פשפשים. אני הייתי רגישה במיוחד, הייתי כל הזמן נפוחה, לא יכולתי לפתוח את העיניים מרוב עקיצות. קיבלנו אוכל. תמיד אותו דבר. קראו לזה דרגנוזה - מין ירקות מיובשים ששפכו עליהם מים מאוד לא טעימים, אנשים הקיאו מזה. אני אכלתי את זה, ואפילו אכלתי מהשאחרים השאירו. יותר מאוחר אמרו ששפכו על הירקות ברום כדי לדכא את היצר המיני ואת המחזור של הנשים. ובאמת לא היה לנו מחזור. ביום החמישי או השישי הלכנו להתרחץ. לקחו לנו את הבגדים, שפכו עלינו המון אבקה נגד כינים, גזרו לנו את השערות, והובילו אותנו ערומות . יצאנו ערומות מהרחצה וחיילים גרמנים, שהיו או צעירים או מבוגרים, רשמו אותנו כשאנחנו ערומות. בדקו שיניים, ריאות, מבנה גוף, וגם סיפרו אותנו. כולן שיתפו פעולה בשקט. זו הייתה הרגשה איומה. היינו מושפלות, אסור היה לדבר, רק לענות על השאלות שלהם לשמנו וגילנו. פתאום התחילה התקפה אווירית של הרוסים, כולנו נשכבנו ערומות על האדמה, זה היה מחזה סוראליסטי. במחנה בשטרסהוף החזירו לנו את הבגדים וחילקו אותנו לקבוצות קטנות. אותנו סדרו בקבוצה עם אנשים, שחלקם היכרנו. הגיעה עגלה פתוחה עם שני סוסים ועלינו עליה. עשינו מה שאמרו לנו מבלי להבין מה קורה. לקבוצה היה מנהל יהודי, שברח מגרמניה ליוגוסלביה, וידע היטב גרמנית. הוא היה מין קאפו, לקחו אותנו לחווה ואכסנו אותנו מחוצה לה בתחנת קמח עלובה. היום אני חושבת שיכולנו לברוח לו ידענו לאן והיכן אנחנו. במקום הזה, אף אחד לא שמר עלינו. יש משהו באמירה "כצאן לטבח". עבדנו בחקלאות. היינו צריכים לעשב בידיים שדה סויה, דונמים רבים של שדות. זה היה מאוד קשה. יום שלם ללכת כפופה ולעשב בידיים. שם לראשונה שמעתי שירה רוסית מרוסים, שגם הם עבדו שם בעבודת כפיה. הגיעה בקורת של גרמנים. הם ראו שאנחנו גרים בחווה מחוץ לחצר, אז בעל הבית ננזף, והעבירו אותנו לעלית הגג. קראו למקום ניקסינג. שהינו שם שבועיים. עבודתכפיהבחווהחקלאיתבניקסינג

עבודת כפייה בחווה בחוחנאו

החזירו אותנו לשטרסהוף לכמה ימים. אז אדם אחד לקח אותנו ברכבת לחוחנאו, עיירה שבה היה בית חרושת גדול ק"מ צפונית לוינה על 60- הייתי בחוחנאו, כ 1945 עד מרץ 1944 לסוכר וחווה גדולה של נסיכות ליכטנשטיין. מיולי הנהר מורבה, על הגבול הסלובקי בדרך הראשית בין וינה לברנו. ,20 והגדולה בת 10 איש: אישה עם שני ילדים קטנים, אמא וחמש בנות, שהקטנה שביניהן הייתה בת 22 היינו . יש לי רשימת 55 , והקאפו שהיה כבן 48 . היה גבר אחד בן 50- , וזוג הונגרי בגילאי ה 6 - , אנחנו 20- בחורות בגילאי ה 3 השמות לפי הסדר של השינה בדרגשים. כולם היו יהודים יוגוסלבים פרט לזוג ההונגרי. ידענו סרבית, ולכן יכולנו לדבר עם הרוסים. גם המנטליות הסרבית הייתה שונה, והזוג ההונגרי הקפיד לא להתקרב אלינו. האם עם שני הילדים הייתה נכה, היא צלעה. היכרנו אותה עוד מהבית. היא הייתה מבשלת. סבתא לא עבדה, אבל המכסה נקבעה לפי מספר האנשים בקבוצה כולל סבתא והילדים. יחסית היינו קבוצה צעירה, היו בה הרבה בנות , ועוד בחורה בערך בגיל הזה. נחשבנו לקבוצה טובה מבחינת 18 צעירות. אנחנו היינו, אחותי ואני, בת דודה שלי בת כוח עבודה. הונגרים שהביאו אותם לפנינו. הם גרו במחסן ענק. אנחנו צורפנו אליהם, אבל 60 הייתה שם קבוצה נוספת של לעבודה נלקחנו לחוד. מהר מאוד הבינו שאנחנו קבוצה יותר טובה בעבודה, ואז העבירו אותם למקום אחר. . הוא היה כל חייו במוסד, אבל לקחו אותו 3 שהתנהג כילד בן 40 היהודים ההונגרים היה בחור כבן 60 בקבוצה של עם הוריו. אנחנו, הבנות, פחדנו ממנו נורא, וכל הזמן ברחנו מפניו, כי היו לו צרכים של גבר. נשמנו לרווחה כשלקחו את הקבוצה. החצר של חוחנאו מזכירה לי אולי חצר של קיבוץ. היו שם בתוך החצר: מגורים, מחסנים, בתי מלאכה, מתפרה, מסגריה, מוסך, נגריה. "כאן עבדנו בעישוב סויה. היה סוף יולי, הסויה הייתה גבוהה. היינו מתחילים מוקדם בבוקר הטל היה גדול מאוד, וכולנו איש. הייתה שם חבית, והיה תור 82 סבלנו מדלקת השלפוחית. זאת הייתה בעיה גדולה מאוד, כי בלילה היינו סגורים ההונגרים נלקחו, העבירו אותנו 60- גדול מאוד כל הלילה, לרוב לא הגענו לחבית, זה היה מאוד לא נעים. לאחר ש למחסן יותר קטן, שהייתה בו רטיבות רבה מאוד. ישנו על קש ומהקיר שמעלינו נזלו מים כל הזמן, אחר כך הייתה לי שחפת כנראה בגלל אותה תקופה. היחס לא היה טוב במיוחד, אבל לא היה רע. היו שםשלושה אוסטרים מבוגריםשדברו סלובקית. אנחנו נלקחנו אחרי היום הארוך, השישה ביוני, לא ידענו דבר על המלחמה. הם בוודאי ידעו . היחס שלהם היה הוגן, לא הרביצו לנו, אבל דרשו עבודה. היה אחד שהלך איתנו לעבוד, ללמד אותנו את העבודה, השני היה המרכז של המחסנים. כשהתברר שאחותי תופרת לקחו אותה לתפירת בגדי עבודה, השלישי היה ממונה עליהם. שלושתם היו בסדר. עבדנו קשה מאוד, האוכל היה גרוע. לרוב אכלנו שעועית רקובה שהתולעים צפו בתוך המים שקיבלנו, אמרו לנו שזה הבשר שאנחנו צריכים לאכול. ביום כיפור לא נתנו לנו לעבוד, ונתנו לנו אוכל יותר טוב, לא הבנו למה, נודע לנו רק במקרה שזה יום כיפור. היו שם שני גרמנים, הפורבאייטר והאוברפורבאייטר שהם לא הסתכלו עלינו אף פעם, אבל הם ראו אותנו, אבל הם ידעו בדיוק איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. לנו לא היה קשר איתם. קטע מצוטט מחוברת העדות שלי ביד ושם

היינו רעבים, אז דיברנו על אוכל טוב, על שניצלים, על עוגות, היינו מחליפים מתכונים. כשהיינו מאוד רעבים דיברנו על לחם ועל תפוחי אדמה, זה סימן את מידת הרעב. אחותי תפרה מכנסיים, ושמה לנו גומי למטה, יכולנו להכניס קצת ירקות, קצת סויה ודברים אחרים לתוך המכנסיים, כדי לשפר לנו את האוכל. סבתא ושני הילדים הקטנים לא עבדו, אבל אנחנו היינו צריכים לעשות גם את המכסה שלהם. סבתא הייתה מחממת לנו מים, היא גנבה עצים קצת לחימום וקצת פחם, הם ידעו שהיא גונבת והם עצמו עין. היא גם ניקתה לנו קצת. לילה אחד מתחת לקששלי הייתה פעילות גדולה, בבוקר ראינו שעכברה המליטה מתחת לראששלי. סבתא סילקה את העכברה והגורים וניקתה את המחסן. כשהיינו חוזרים מהעבודה היו סוגרים אותנו במחסן, וגם כאן הייתה בעיה של שירותים, כי הם היו בחוץ, ואנחנו הצטרכנו להסתדר. כמעט לא דיברנו עם האוסטרים, הם היו פועלים ותיקים שם, אך הם נזהרו, אני חושבת שהם פחדו. פעם אחת אחד מהם אמר לנו שטרזיין אופל נכבשה. שאלנו איפה זה, והוא אמר שזאת העיר שלנו. לא ידענו שכך קראו לסובוטיצה. .1944 אז הבנו שהרוסים נכנסו, זה היה באוקטובר - נובמבר בסתיו המאוחר הוצאנו סלק סוכר מהאדמה, זאת עבודה מאוד קשה, כי האדמה הייתה קפואה. קיבלנו מזלגות כאלה, שהצטרכנו להכניס לאדמה ולהרים את הסלק. היה לנו קר, האצבעות לא בדיוק עבדו, היה קשה. הם לא כל כך לחצו עלינו, הם הסתפקו במה שעשינו, הם ראו שאנחנו משתדלים, וזה פשוט לא הולך. בחורף, כשהתחיל שלג, הוציאו אותנו לכביש לנקות את השלג. שם פגשנו איטלקיםשנזל להם דם מהאף ומהשפתיים. הם היו הרבה יותר מסכנים מאיתנו. אנחנו היינו עוד איכשהו לבושים, כי הבגדים היו שלנו. היו לנו נעלי עור שלקחנו מהבית, הגרמנים רצו להעניש אותנו, ועשו לנו טובה גדולה, הם לקחו לנו את נעלי העור ונתנו לנו קלומפות מעץ, כמו שיש להולנדים. את הקלומפות מילאנו בנייר עיתון, ולכן לא סבלנו מרגליים קפואות. לו היינו נשארים בנעלי עור היינו מקבלים מכות כפור ברגליים. היה קשה להתרגל ללכת בנעלי העץ, אבל עובדה שלא סבלנו מכפור ברגליים. אני לא יודעת אם הם עשו את זה בידיעה שעושים לנו טובה, אני לא מאמינה, אבל הם עשו לנו טובה גדולה. בנוסף העבירו אותנו לעבוד במחסני הוורמאכט כדי שננקה אותם. היינו מוציאים אוכל שהםשדדו מכל מיני מקומות, ומעבירים מהקרונות למחסנים. לנו לא הזדמן לגנוב, כי היו בודקים אותנו, אבל היו שם צרפתים ובלגים שהיו שבויי , הם גרו אצל האיכרות, ועבדו בחקלאות, בחורף עבדו במחסני הוורמאכט. הם היו גונבים 1940 מלחמה עוד משנת בשבילנו, מרגרינה, קמח, תפוחי אדמה, כי אותם לא בדקו. בזכות זה לא מתנו מרעב. האוכל היה זוועתי, וגם מבחינת הכמות היה מעט. נפגשנו שם עם שבויים עובדי כפיה רוסים, פולנים, אוקראינים, איטלקים. היחס אליהם לא היה טוב יותר מאשר אלינו, אבל הם אכלו קצת יותר טוב מאיתנו. השבויים הרוסים פחדו מאוד שכשהם יחזרו לרוסיה יוציאו אותם להורג כמשתפי פעולה על כך שנפלו בשבי ולא נהרגו בקרב. אנחנו דיברנו עם השבויים. לרוב הם היו בעלי משפחות, שהשאירו משפחות בבית. הם הראו לנו תמונות של הילדים ושל הנשים שלהם. הם סיפרו על הבית, על ההורים, וגם אנחנו סיפרנו להם. ידענו שהמלחמה תיגמר בקרוב, אבל לא ידענו מעבר לזה דבר. , שמצאה לה ידיד מהשבויים הצרפתיים. הוא סיפק לה אוכל ביד 19 הייתה איתנו אישה צעירה אחת, גרושה בת רחבה. אנחנו ידענו שאם נהיה מוכנות למה שהיא מוכנה, גם אנחנו נוכל לקבל, אבל בחרנו לא לעשות זאת, ולא קינאנו בה, זה היה מעין הסכם ג'נטלמני, היא נותנת בשביל זה, וזה שלה. בערבים, כשהיינו סגורות, אמא שלי, שהיה לה כשרון מיוחד לדקלום, הייתה מדקלמת לנו אפוסים ארוכים מאוד שזכרה בעל פה. אנחנו מאוד אהבנו את זה, לא רק אחותי ואני, אלא כולנו. היינו יושבים סביבה, שומעים, ומוכנים לשמוע שוב ושוב אותו דבר. היו שרים כל מיני שירים, הייתה אווירה בהחלט סבירה. ספרים לא היו לנו.

שנים. אינני יודעת איך הלך לאיבוד. אין לי כשרון כתיבה, כתבתי בצורה 10 אני כתבתי יומן, שאני מחפשת אותו כבר עובדתית. תיארתי מה קורה, מה עשינו, את מי פגשנו ועוד. לא הבעתי רגשות. הבעתי מחשבות עם המון אופטימיות, שאנו נצא מזה, זה יהיה בסדר, המלחמה תיגמר, אנחנו נלך הביתה, נמשיך את החיים שלנו. אבא שנלקח לעבודה הוא בטח במקום כמונו. אנחנו לא ידענו על אושוויץ, מבחינתנו לא היה מקום כזה. חיינו בגן עדן של טיפשים, עבדנו הרבה, ואיכשהו דחפנו את החיים. היו לנו כינים, וערבים שלמים היינו מוציאים כינים מהראש. שני הילדים הקטנים בני ארבע ושש היו נושאי הכינים הראשיים, הם היו מלאים, שזה היה משהו נוראי. החורף היה מאוד קשה, היה לנו קר, המים נזלו על הקיר. מעניין שרק אני חליתי. פעם אחרי שניקיתי את השלג אחת הנשים שגרו שם בתוך החצר הזמינה אותי לצלחת מרק, זה מאוד ריגש אותי לאן שהגעתי, שאני מנקה את השלג עם את מעץ, והיא מזמינה אותי למרק חם. האצבעות מאוד כאבו לי מהקור. אצלה היה חם ונעים, אבל היא כל הזמן הסתכלה החוצה אם מישהו לא רואה שהיא הזמינה אותי. היא פחדה שתקבל עונש. כשגמרתי את המרק היא אמרה לי מיד ללכת ולחזור לעבודה. בסך הכל לא היה לנו רע בחוחנאו, מבחינת היחס האנושי היה סביל. בתחילת מרץ החזירו אותנו לשטרסהוף, שם התברר לנו שאספו את כל היהודים מכל הסביבה. והיו שם גם לא יהודים. פגשנו מכרים שהגיעו לשם ברכבות אחרות. כאן התחלנו להחליף רשמים וידיעות. ידענו שיוגוסלביה כולה משוחררת, ידענו שיש קרבות, שמענו את ההפצצות על וינה, ראינו את העשן, ידענו שהסוף קרוב, קיווינו שנעבור את הסוף בשלום. האוקראינים, שהיו לבושים בבגדים אזרחים, שמרו עלינו. לילה אחד ישנו בחוץ, על האדמה הקפואה, שומר אוקראיני דקר אותי במקל עם מסמר עד שפצע אותי במטרה להעיר אותי. בקרון, 80 , שטרסהוף היה מחנה מעבר גדול מאוד. משם התכוונו להעביר אותנו לטרייזנשטט. הכניסו אותנו לקרונות סגרו אותנו, ואז הייתה הפצצה די כבדה. לרכבת שלנו הוסיפו טנקים ונשק . הפציצו את הקרונות, את הפסים, היו פצועים, אני לא יודעת אם היו הרוגים. בכל אופן לא יכלו לקחת אותנו , לכן החזירו אותנו לשטרסהוף. שני הלילות לאחר החזרה לשטרסהוף זכורים לי כרעים מאוד. הצריפים היו כל כך מלאים, שבקושי הצלחנו לשבת עם רגליים אסופות. אני, אמא ואחותי היינו כל אחת בצריף אחר. ביום השלישי הסתבר שאנחנו לבד, אין שומרים, אין גרמנים, אין כלום. התברר שברכבת שהפציצו יש אוכל, אז התחילה המלחמה על האוכל. אנשים התחילו לפרק את הרכבת ולסחוב מכל הבא ליד. אנחנו, כמובן, היינו רעבים מאוד. כולנו חלינו בשלשולים נוראיים. אז הגיעו הרוסים. הרוסי הראשון שראיתי היה שיכור, ביד אחת היה לו בקבוק ספירט שלקח מהרכבת וביד השניה רובה. אחר כך התחילו לבוא עוד רוסים בערך באותו מצב. זה היה מוקדם לפני הצהריים. אחרי הצהריים התחלנו לשמוע שאונסים את הבנות. אנחנו היינו שתי בנות במשפחה, נבהלנו מאוד, אמא הכניסה אותנו מהר מאוד לצריף, לא יוצאים מפה! בערב כשהחשיך נכנס חייל רוסי ותפס אותי ראשונה, סידרתי שם בדיוק איזו שמיכה או משהו. הוא תפס אותי ואמר : בואי איתי. אני מאוד נבהלתי כמובן, התחלתי לרעוד, וקיבלתי איזו התקפת עצבים. אז אחותי ניגשה לרוסי, ואמרה לי בצורה של ציווי: תיכנסי מתחת למיטה! אני ממש לא יודעת מה שקורה איתי, אבל אני נכנסת מתחת למיטה. היא הושיבה אותו, התחילה לדבר איתו. היא מדברת סרבית והוא רוסית. היא אמרה לו אני יודעת לכתוב, איך קוראים לך, איך אני כותבת את זה, איך אתה כותב את זה ? כך הוא שכח למה הוא בא. בינתיים אמא רצה והביאה את המשטרה שלהם. באה המשטרה, לקחו אותו, והוא כל הזמן מסכן אמר: לא עשיתי כלום, לא עשיתי כלום. הוא באמת לא עשה כלום. הוא היה כל כך עסוק בשיחה עם אחותי שהוא בכלל לא חיפש אותי, הוא לא ידע איפה אני. מאחותי הוא לא רצה כלום, הוא הראה לה תמונות, הם כתבו את השמות שלהם. מה שהוא כתב נמצא ביומן שלי.

למחרת אמא החליטה שאנחנו צריכים לזוז מפה, פה זה מסוכן לנו, אנחנו לא יכולים להישאר פה. מצאנו על יד הרכבת איזו עגלה עם שני גלגלים, העמסנו מה שהיה לנו, מעילי פרווה, מכנסיים, והתחלנו ללכת לגנזדורף. הלכנו יוםשלם, לא יודעת כמה ק"מ. הרבה הלכו לשם, הכביש היה מלא. כשהגענו לגנזדורף, מצאנו דירה ריקה. נכנסו לשם המון נשים, שמנו שמיכה על הרצפה ונשכבנו. בלילה באו החיילים הרוסים. הם התחילו להאיר עם פנס לראות מי ישן שם. סבתא שלי, שהייתה כולה שיבה, הרימה ראש, ואחותי אמרה: עכשיו אנחנו מתחילות לצרוח, אבל לצרוח. הרוסים ברחו מיד. אחרי זה באו שוב רוסים, ושמענו שאחד אומר לשני כאן צעקו, נלך מפה. יום אחרי זה המשכנו ללכת, פגשנו קצין יהודי. לנו היה טלאי צהוב, שכל הזמן הלכנו איתו, הוא התחיל לדבר איתנו ביידיש, אנחנו לא ידענו יידיש, אבל אז אמא אמרה "שמע ישראל" , וזה שבר אותו, כי לפני כן הוא אמר: אתם גרמנים, אתם לא יהודים, אתם סתם בורחים ואומרים שאתם יהודים. הקצין הזה שמר עלינו. הגענו ברגל לברטיסלבה, כאן לקחו אותנו לבית מוגן של הצלב האדום. בחוץ עמדו שוטר וחייל צ'כי ששמרו עלינו. הם רשמו אותנו שם, עשו לנו דזאינפקציה נגד כינים של בגדים. אני הייתי מאוד מאוד חולה. שלשלתי, קיבלתי תרופות. החלטנו לחזור הביתה. היו שם כמה בחורים צעירים יוגוסלביםשהיו, כנראה, בעבודת כפיה. הם לקחו אותנו תחת חסותם. זה היה טוב לנו וזה היה טוב להם. הם היו מעוניינים להגיע איתנו לסובוטיצה, לעבור את הגבול בלי יותר מדי שאלות. הגענו לבודפשט ברכבת פתוחה עם הבחורים, ולקחנו אותם יחד איתנו לג'וינט, איפה שקיבלנו מיטה נקיה, אוכל והכל. הם היו איתנו. , לפני גמר המלחמה, הגענו לסובוטיצה. לא ידענו מה זה האחד במאי, רק היה 1945 משם נסענו לסגאד, ובאחד במאי לנו מאוד מוזר שאין אף אחד בעיר, התברר שכולם היו בחגיגות אחד במאי של טיטו."

התארגנות מחדש בסובוטיצה

נודע לנו שסבתא מצד אבא יחד עם אחותו של אבא ובעלה חזרו יום לפנינו מאוסטריה, וסבתא נמצאת אצל מישהי שהייתה דיירת שלה. הלכנו לשם והיינו שם בלילה הראשון. אני זוכרת שכל הלילה סיפרנו מה עבר עלינו. סבתא בעיקר סיפרה, בין היתר סיפרה על הדוד מנו, החתן שלה, שהוא היה קאפו, והיה לא נחמד לקבוצה שהיה ממונה עליה, ופעמים רבות ניסו למרוד בו. הקבוצה שלו תבעה אותו בסובוטיצה, והוא ישב שנה בבית הסוהר. הם לא עלו ארצה. פגשתי אנשים מהקבוצה, והם אמרו שהם מצטערים על כך שתבעו אותו. סבתא עצמה נתנה עדות לטובתו, ולא סיפרה מה שסיפרה לנו. , חזרנו לתחנת הרכבת להירשם ולקבל תעודות. הכניסו אותנו לקרנטן בתנאים יותר קשים 2.5.1945- ביום השני ה מבוגרים שישנו זה ליד 30 מהתנאים שהיו בשטרסהוף . זה היה בית ספר. בכיתות על הרצפה פזרו קש. בכיתה היו ,11.5 - ימים בתנאים קשים, בסירחון ובלכלוך. פלא שלא חלינו שם. ב 10 זה על שמיכותשהונחו על הקש. שהינו שם יום ההולדת של אווי, יצאנו מהקרנטן ונתנו לנו תעודות כאזרחי יוגוסלביה. שנה בבית סוהר. כשהשתחרר אבא העסיק גם אותו, 20 בחנות שבה אבא עבד הייתה פועלת שבעלה ג'ורה ישב והוא זכר את זה לטובה. הוא עמד לפני הקרנטן וכשיצאנו הוא לקח אותנו לביתו, ונתן לנו את חדר השינה שלהם. שבועות. לא ידוע לי למה אחרי שעזבנו נותקו היחסים איתו. עד היום יש לי נקיפות 3 , שהינו שם, אמא, אחותי ואני מצפון שלא שמרנו על קשרים איתם. הבית, שגרנו בו לפני המלחמה, נלקח ע"י הרוסים משחררי סובוטיצה. הם הפכו אותו לבית חולים לחולים קלים. כשהרוסים עזבו, הדודה שלי, שזה היה הבית שלה, מכרה אותו, כי הוא היה כל כך הרוס. חדרים, בה גר הונגרי 5 לסבתא מצד אמא היה בית גדול עם חצר גדולה והרבה דירות. הייתה בבית גם דירה של שהגיע בזמן המלחמה. כשההונגרים עזבו, הדירה עברה למשפחה בה הגבר היה יהודי והיא גויה. בזכותה הוא ניצל. חדרים, ללא מטבח וללא שירותים. השירותים שהיו חור, היו בחוץ. התרחצנו 3 סבתא תבעה את הדירה. נתנו לה רק בגיגית. צהרים אכלנו במנזה של הקהילה היהודית. בבוקר שתינו קפה עם פרוסת לחם, ובערב אמא הייתה מבשלת חודשים. אני זוכרת שקיבלתי אופיום 3 משהו. אני לא סבלתי את ריח הבישולים, כי חליתי בצהבת. מחלתי נמשכה עוד כשהיינו בברטיסלבה, לא ברור לי אם בגלל השלשולים או בגלל הצהבת שכבר אז התחילה. לאמא לא הייתה עבודה, סבתא עוד לא קיבלה פנסיה, ובמקביל התחילו להגיע ידיעות על אושוויץ, כך שבמשך כחודשיים וחצי הרגשנו נורא. היינו מחוסרי כל, לא היה לנו מושג מה נעשה ומה צופה לנו העתיד. כל הזמן אמרו לנו שחבל שחזרנו, והיינו צריכים להצטדק שנשארנו בחיים ( גם אחר כך, כשהגענו לארץ, שאלו: איך זה שנשארתם בחיים?) . חיכינו לאבא, היינו בטוחים שהוא יחזור, כי אם אנחנו חזרנו, למה שהוא לא יחזור.

מתחילים לבנות את החיים מחדש

המצב התחיל להשתפר. קיבלנו בגדים מהג'וינט וגם מעט כסף. אני קיבלתי מעיל משיער גמל, שהיה מאוד אלגנטי, ונעלים מעור תנין, מה שמאוד לא התאים והיה מגוחך, אבל זה מה שהיה. התחילה להגיע הפנסיה של סבתא ואחותי התחילה לתפור, ועסקה בתיקוני בגדים, כשאישה אלמנה שחזרה מאושוויץ, עוזרת לה. נפתח בית ספר לאלה שהפסידו לימודים. בית הספר היה מיועד לא רק ליהודים. היו שם פרטיזנים 1945 בקיץ .16 שנות לימוד. כל אחד נכנס לכיתה המתאימה לו. אני נכנסתי לכיתה השישית, כיתה י'. הייתי בת 4 שהפסידו חודשים השלמנו את החומר של כיתה י' ואז נכנסתי לכיתה י"א בכיתה רגילה בגימנסיה עם חברות שלמדתי 3 תוך איתן כל השנים. היו שקיבלו אותי טוב והיו שאמרו "חבל שחזרת". לא היה יום שלא שמעתי את האמירה הזאת.

באותה תקופה התנהלו הרבה משפטים בהם אנשים תבעו לקבל חזרה דברים שהפקידו אצל אחרים לשמירה. האנשים שקיבלו את הדברים טענו שקיבלו את הדברים במתנה, אבל לרוב זה לא עזר להם.

שנים בהונגרית. בנוסף, התחלתי 3 כיתה י"א הייתה קשה בשבילי. למדו ביוגוסלבית, ואני, לפני המלחמה, למדתי ללמוד בקורס לטקסטיל בשעות אחר הצהרים, בבית ספר שפתח ג'ורי אינגוס, יהודי שהיה פרטיזן והיה לו בית חרושת לטקסטיל. אמא קיבלה עבודה בתור מוכרת בחנות כלים, ננושקה סרגה חולצות, סוודרים וגרביים למכירה. אני עזרתי לסרוג גרביים, כך שהייתי מאוד עסוקה. חיי החברה שלי היו מאוד מוגבלים. , עזבה אותנו ועברה לגור בדירה אחרת. 1946 אחותי התחתנה בשנת האווירה לא הייתה טובה בבית. היו לי התנגשויות תמידיות עם סבתא. סבתא ביקרה אותי כל הזמן, ואני כעסתי והייתי עונה לה בצורה לא יפה. אז קיבלתי ספר ממישהו מהחברה, בו דובר שצריך לחיות טוב, ולא לקחת את הדברים ברצינות. בעקבות זאת החלטתי שאני לא אתווכח יותר עם סבתא, ופתאום האווירה הייתה טובה ואמא הייתה מאושרת.

1945 , קלרי, תעודת הזהות הראשונה

מקצועות. 6 - בכיתה י"ב היה לי יותר קל. עשיתי בגרות. המבחן התנהל כך שהיה צוות של מורים ששאל שאלות ב נבחנתי בכתב סרבו-קרואטי ובמתמטיקה. באותה שנה נדרשתי להצטרף לקומסומול. משמעות הדבר הייתה לקבל שיעורים מיוחדיםשהכינו אותי להיות חברת מפלגה. הסכמתי להצטרף כי ידעתי שאז אוכל ללמוד טקסטיל בצ'כיה. סיימתי י"ב בציון טוב מאוד, במקביל סיימתי גם את לימודי בקורס הטקסטיל. 1947 בקיץ בגמר הי"ב הלכנו לבנות מסילת ברזל בבוסניה. זו לא הייתה חובה, אבל כמעט חובה. גרנו באוהלים והעבודה הייתה מאוד קשה. לאחר שבועיים התחלתי להקיא דם. נשלחתי לרופא בעיירה קרובה, עשו לי שיקוף ריאות ואסרו עלי שבועות. 6- לעבוד, אך לא שלחו אותי הביתה, וזה לא היה נעים להסתובב סתם. היינו שם כ כשחזרתי נסעתי לבלגרד כדי לקבל אישור ממשרד החוץ לנסוע לברנו שבצ'כיה. לא אשרו לי בטענה שהציונים שלי לא מספיק טובים. קיבלתי את זה קשה. נרשמתי ללימודי רוקחות, כי רק בלימודים אלה היה עוד מקום וחשבתי שאחר כך אוכל לעבור לטקסטיל. גרתי במעון לסטודנטים יהודים מעל בית הכנסת האשכנזי בבלגרד. לא שילמנו על הלימודים. הקהילה נתנה לנו קצת כסף, שהספיק לנו לקנות אוכל. היינו שבע בקבוצה. הכסף היה בשותפות, ובכל סמסטרים. למדתי 3 יום בשבוע מישהי אחרת הייתה אחראית לארוחות בוקר וערב. צהרים אכלנו במנזה. למדתי ברצינות במשך שנה, לאחר מכן התחילו ההכנות לעליה ארצה. היה לי חבר, הוא היה בן חסותו של הומו שאסף ילדים בודדים וטיפל בהם. החבר שלי היה קומוניסט מושבע והוא לא עלה ארצה.

דינר כדי לקנות נעליים, במקום 3000 אני זוכרתשלא היו לי נעליים, אלא רק נעלי ספורט. אמא אספה כסף ונתנה לי זה נסעתי לדוברובניק עם החברה, כך שעליתי לארץ עם נעלי ספורט. אני חושבת שאמא כעסה עלי.

העליה ארצה

התחילו בעיות ביחסים בין טיטו לסטלין. התחילו לתקוף יוגוסלבים 1947 יוגוסלביה הייתה ארץ קומוניסטית, אך בסוף שהיו סטליניסטים. עם קום המדינה טיטו לא הרשה ליהודים לעלות ארצה, אך היה לו סגן יהודי, בשם משה פיאדה, ששכנע את טיטו, שהיהודים סבלו מספיק במלחמה ומגיע להם להגיע לארץ משלהם. רק לרופאים היהודים לא אפשרו לעזוב את יוגוסלביה, כי היה בהם צורך. הקהילה היהודית טיפלה בנושא העליה. אנחנו נרשמנו והתארגנו לעליה ארצה. כאשר הגיע תורינו נסענו ברכבת יום ולילה בתנאים קשים, עם ספסלי עץ וחלונות שבורים, ובקור עצום של חודש דצמבר. הגענו לבר שבחוף האדריאטי איש, שנאספו מכל רחבי יוגוסלביה, על האניה " קפלוס" ששטה עם דגל פנמי. 4000 - בצד היוגוסלבי , וכאן עלינו, כ ימים. הנסיעה התארכה כי האניה טעתה בדרך, ובצאתה 6 באוניה היו תנאים קשים. ישנו על דרגשים זה ליד זה משך 3 מהים האדריאטי פנתה מערבה במקום מזרחה. אחותי, אוה, בעלה יהושע והבת שלהם יהודית, שהייתה בת ימים. 3 חודשים, נסעו באוניה אחרת, קרואטית, בתנאים יותר טובים בגלל התינוקת. הנסיעה שלהם נמשכה רק

התקופה הראשונה בארץ

כשהגענו לחיפה, היה יום יפה, יום חורפי נעים ושמשי, הכרמל נגלה לעינינו. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. סבתא פאני מצד אבא לא הגיעה איתנו, כי אמא אמרה שהיא לא יכולה לקחת שתי סבתות, בעיקר כאשר לא ברור מה צפוי . הסבתא השניה, סבתא 96 בגיל 1962- לנו. סבתא פאני נשארה עם ביתה מרגית בסובוטיצה, וחיה שם עד מותה ב .82 רוזה, נפטרה יומיים אחריה בארץ בגיל כשירדנו מהאוניה חיטאו אותנו בדי.די.טי, ולאחר מכן העמיסו אותנו על משאית פתוחה. נסענו בעמידה עד לבאר יעקב. . היינו ראשונים, וקיבלנו תנאים טובים. שיכנו אותנו 26.12.48- כאן היה מחנה בריטי שנעזב והפך למעברה. הגענו ב בשני חדרים עם שירותים ומקלחת בקצה המסדרון. לא היו מים חמים. בחדר אחד גרו: אמא, סבתא רוזה, דודה . בחדר השני גרנו: בת דודה שגם לה קראו 10- אילונה (אחות של אמא), ובת דודה שניה שלי, חנה, עם בנה בן ה שבועות, ודאגו 6- בערך, שתי אחיות שהיו חברות שלי מילדות ואנני, בת דודתי. בבאר יעקב שהינו כ 15 קלרי, בת לנו לאוכל, אבל היה לנו קשה כי לא ידענו מה מצפה לנו. אמרו לנו שאנחנו יכולים לחפש לנו מקום לגור מחוץ למעברה. גיסי, יהושע, ואני יצאנו לחפש. באותו זמן אחותי וגיסי גרו במעברה דומה באגרובנק ליד חדרה. אני הייתי נוסעת אליהם כדי לעזור, ומכבסת את החיתולים. מצאנו בית בישוב יאזור, לא רחוק מבאר יעקב, בעיני מצא חן, אבל גיסי, שהיה רביזיוניסט רצה לגור בנתניה, בה היו רביזיוניסטים. חדרים בבית עשוי מבוץ. היינו שם: 3 העבירו אותנו לכפר ערבי נטוש צמוד לנתניה שקראו לו "אום חלד". קיבלנו סבתא רוזה, אמא, אחותי אוה, גיסי, יהושע, יהודית התינוקת ואני. אחר כך הצטרפו גם הדודה אילונה וביתה אנני שגרו בדירה אחרת. בחדר אחד גרנו: אמא, סבתא ואני. בחדר השני אחותי, גיסי, התינוקת, והחדר השלישי שימש כמטבח. בחוץ היה לנו בית כיסא.

של אווי 70- קלרי ואווי ביום הולדתה ה

באותה תקופה הילל לבני, מקיבוץ שער העמקים, ארגן קבוצותשל נערים ונערותשעלו מיוגוסלביה. קבוצה ראשונה בנות הגיעה לקיבוץ מסילות. 3 הגיעה לשער העמקים, קבוצה שניה של שתי האחיות, חברותי מילדות, נלקחו ע"י הילל לבני לקיבוץ מסילות. הילל רצה לקחת גם אותי, אבל אמא לא הסכימה. התחלתי לעבוד בקטיף תפוזים. הייתי יורדת ברגל מאום חלד לכבישהראשי, למשאיתשאספה את העובדים. עבדתי חודש. בימי גשם לא עבדנו, וכמובן לא קיבלנו כסף. באחד הימים כשמשכו אותי למעלה למשאית נחתכה לי הרגל ימי מנוחה. אני קיבלתי משכורת על כל הימים האלה, 10 ליד הברך, נלקחתי לקופ"ח, תפרו לי את הפצע ונתנו לי למרות שבחלקם לא עבדו כי ירד בהם גשם.

היה שם בחור שהתחיל לחזר אחרי, סבתא לחצה שאתחתן איתו, אך הוא לא מצא חן בעיני, אמרתי לו את זה, אבל הוא המשיך לבוא בתקוה שאשנה את דעתי. תושבי נתניה התייחסו אלינו יפה. לדוגמה – אמא הייתה קונה במכולת בנתניה, אחרי זמן מה האישה במכולת אמרה לה באידיש, שהיא יכולה לקנות מה שהיא צריכה וכשיהיה לה כסף היא תשלם. כך גם היה, כשאמא הלכה למכור סיכה מאוד יפה עם יהלומים, המוכר שאל אותה מדוע היא מוכרת את הסיכה. אמא אמרה לו שהיא צריכה להוציא מהנמל ארגז (ליפט), שהגיע עם דבריםששלחנו מיוגוסלביה (בגדי חורף, מצעים, לירות, הסיכה תישאר אצלי, 100 לירות כדי להוציא אותו. המוכר אמר לה :"אני אתן לך 100 שמיכות...), וצריך לשלם וכשיהיה לך כסף, תחזירי לי ותקבלי את הסיכה". לא היה לי טוב באום חלד, וגם הבחור שחיזר אחרי עיצבן אותי. חברה שלי ממסילות הגיעה לבקר אותי והזמינה שנים לעלייה לקרקע. היא סיפרה שטוב להם במסילות. הצטרפתי 10 אותי אליהם לחגוג את פסח, כי חוגגים שם .1949 אליה, ואכן זה היה פסח מאוד מושקע ויפה. זו הייתה שנת ימים, טיילנו באזור, בין היתר גם בבית שאן שהייתה אז עזובה. במסילות היו אנשים שהגיעו 10 שהיתי במסילות הבנות. כשנסעתי חזרה וחיכיתי לאוטובוסשנוסע לתל אביב מוקדם בבוקר, 3 מפולין ומבולגריה. אני גרתי בצריף עם ניגש אלי חבר ונתן לי סנדוויץ' עטוף בנייר, זו הייתה מחווה ששכנעה אותי סופית לעבור למסילות. לימים פגשתי את החבר, כשהייתי בכינוסשל הועד הפועל, סיפרתי לו על הסנדוויץ'' שכל כך ריגש אותי ועל כך שבזכותו הגעתי לקיבוץ, . לאמא היה קשה, אבל היא הסכימה. 20.5 חזרתי לאום חלד ובקשתי מאמאשתיתן לי לנסות לחזור למסילות. הייתי בת בנות. אמרו שזו לא קבוצה אז צרפו אותנו לגרעין פולני 4 הגעתי למסילות. עבדתי במטבח, למדתי עברית. היינו שהגיע מקפריסין. היו כמה בחורים בקבוצה שלא היו משכילים ולנו זה לא התאים. הוחלט בקיבוץ הארצי להעביר אותנו , לפי בקשתנו, לשער העמקים, לקבוצה יוגוסלבית. היינו נורא מפונקות, אבל לכל אחת מאיתנו היה מחזר. בצריף חדר האוכל של מסילות היו שולחנות ארוכים, הלחם הוגש לא פרוס עם סכין אחת לצידו. לא היו כפות או מזלגות, כמו כן אכלו הרבה כוסמת, אנחנו לא אהבנו כוסמת. שלחנו את אחת הבנות לשער העמקים לבדוק איך זה. היא חזרה וסיפרה שהקבוצה מורכבת כולה מיוגוסלבים, אבל בסה"כ היא "לא משהו", אבל יש חדר אוכל בנוי וגדול עםשתי תמונות גדולות ויפותשצייר חבר קיבוץ, שולחנות מרובעים עם כסאות, צלחות, סכו"ם, ובארוחת הבוקר מגישים דייסת סולת. החלטנו לעבור לשער העמקים, למרות שניסו מאוד לשכנע אותנו להישאר במסילות. כשהגענו לשער העמקים שמענו צעקות ביוגוסלבית מחדר האוכל, מיד חשבנו לחזור למסילות, אבל לא חזרנו. . פעם, בטעות שפכתי קומקום עם חלב לתוך הסיר עם המים 21:00 עד 12:00- גרנו באוהלים. עבדנו במטבח מ החמים, ציפיתי לכעס גדול, אבל נעימה ראתה מה קרה, לקחה את זה על עצמה, וזה עבר בשלום. אני עוברת לקיבוץ

ניסים ואני

פעמים רבות עובדות המטבח שלחו אותי למחסן להביא דברים. עבד שם ניסים. הסתבר ששלחו אותי בכוונה כי הייתי חרוצה ומצאתי חן בעיניהן, והן רצו לשדך אותי לניסים. ניסים, אכן, חיזר אחרי. הוא מצא חן בעיני. פעם הזמין אותי לצריף שלו, וכשבאתי ישבה שם חבורה שלמה. חשבתי שהאדמה תבלע אותי, אך ניסים בא לקראתי וצרף אותי לחבורה.

באוקטובר עברו לגור בשער העמקים רודי, האחשל ניסים, אשתו בוינה ובנם בני. הם הגיעו מקיבוץ גת. בראש השנה הגיעו ההורים שלו מוינה מתל אביב כדי להכיר אותי. ניסים ראה בהם כאילו הם הוריו.

בצריף. נרשמנו בטבעון, היה שם רב אשכנזי. כששמע שניסים הוא ממשפחת אברבנאל, הוא 5.12.1949- התחתנו ב אמר שזה כבוד גדול. באוקטובר, עוד לפני החתונה, עברתי לחודש ימים לאמא. עבדתי בבית עולים בבית ליד. הייתי לירות לחודש. היה שם משגיח כשרות שהלך אחרי יום שלם ובדק את 30 בסגל, עבדתי במטבח כאחראית. קיבלתי צעדי. בסוף היום הוא אמר לי : "נכון שאת מבית מסורתי, אפילו במקרה לא ערבבת בשר וחלב". היה לי נחמד שם, ורצו שאשאר, אבל מראש אמרתי שאני באה רק לחודש לעזור לאמא. בכסף שקיבלתי אמא קנתה לי נעליים (עד אז הייתי בנעלי הספורט שהגעתי איתם מיוגוסלביה), חצאית חומה עם קפלים וחולצה לבנה. ניסים רצה שתהיה חתונה מכובדת. לחתונה הגיעו אמא וגיסי יהושע. רודי הביא מהשער, בגשם שוטף, את הרב מטבעון. אסתר ברק הביאה צלחת עם סנדוויצ׳ים. לאחר מכן מרתה כתבה בעיתון עד לאן הגענו, מה פתאום חוגגים חתונה ועוד מביאים כיבוד. הנוהל המקובל היה שהרב מאלרואי היה מגיע על חמור ומקיים טקס קטן במזכירות, לא נהגו לחגוג.

1950 , לאחר החתונה

בניית החיים ביחד: זוגיות, משפחה ועבודה

ניסים היה חצרן, עבד גם כמחסנאי וגם באורווה. אני עבדתי במטבח. גרנו בצריף קטן עם מיטה מעט יותר רחבה אמיר נולד. בהיותי בהריון התברר שיש לי בעיות בריאות, ולכן הוציאו אותי מהמטבח. 1951 מהסטנדרט. בפברואר הייתי קצת בשמירת הריון, אחר כך עבדתי כ"פקק". בין היתר עבדתי במחסן הבגדים (קומונה). כאן אמא של עזרא בן דור ואשתו של ד"ר בלייכר פינקו אותי מאוד. אני זוכרת שבהיותי בחודש החמישי פגש אותי שלמה סלעי ושאל מה שלומי. אמרתי: "תודה טוב" והתעלפתי. ימים לאחר הלידה. כשחזרתי לא היה 5 הלידה של אמיר הייתה קלה מאוד. ילדתי בבית חולים עפולה, שהיתי בו שבועות והעבירו אותו להורים שלו. 3 מקום בבית התינוקות, הצריף שלנו היה קטן, אז הוציאו את בני שלף שהיה בן להם היה צריף יותר גדול משלנו. ,6:00- שבועות לא עבדתי. היה מותר לבוא לבית התינוקות ב 6 . תינוקות בחדר 6 בית התינוקות היה במבנה בנוי, היו לקחנו את הילד הביתה. לא הינקתי. אמיר היה מקיא, כמעט לאחר כל ארוחה. 16:00 . בשעה 13:00- , וב 10:00- ב קורנפלור וזה היה הרבה מדי. 4% לפני שנים התברר לי שבקורנפלור שנתתי לו היו שבועות קיבלתי שטף דם ונלקחתי לבית חולים עפולה. ניתחו אותי, שכבתי בבית החולים שבוע, 4 כשאמיר היה בן שבועות, צבי ברוקר בא להודיע לי שאני חוזרת לעבודה. חזרתי 6 ולאחר מכן, בבית, שבוע נוסף. כשאמיר היה בן לעבוד במטבח חצי יום. ירד שלג. אני הייתי אז טבחית לילה. בשלוש לפנות בוקר הייתי צריכה ללכת למטבח, להוציא מצרכים 1950 בחורף לסנדוויצ'ים ולחמם מים לתה לחברים שיוצאים לעבוד מוקדם בבוקר. חנזי הכניסה אותי לעבודה. קמתי בבוקר ויצאתי מהצריף. הכל היה לבן, התבלבלתי בדרך והגעתי לבריכה במקום לחדר האוכל. חזרתי לצריף ועליתי לחדר האוכל. חנזי אמרה ששכחו להשאיר לנו מפתח, ושאני צריכה ללכת לצריף, להעיר את ניסים שיתן לי מפתח. שוב חזרתי לצריף, הבאתי מפתח, ואנו הכנו את הכל, אך אף אחד לא בא. שנים צחקנו על זה. כשאמיר היה בן חצי שנה הייתה בארץ מחלת הפוליו, שיתוק ילדים. סגרו את בית התינוקות, גדרו אותו מסביב, כשבאנו לילדים לבשנו חלוקים לבנים, צעיף על הראש ורחצנו ידיים בליזול. אסור היה להוציא את הילדים מבית התינוקות בכלל. זה נמשך מספר חודשים, אלה היו זמנים קשים. קיבלנו חדר במבנה בנוי של ארבעה חדרים. גרנו בשכנות עם פנינה ומרדכי שניר, הילל וטובה וסטריה 1952- ב ומרץ. לראשונה היו לנו בבית שירותים ומקלחת עם מים חמים. אמא הביאה לי סיר פלא וקערה. ניסים לא הסכים לקבל את זה, אני בכיתי אבל זה לא עזר, אמא נאלצה לקחת את זה בחזרה. אמיר היה ילד מופנם, שיחק המון עם הרכבות. ישב שעות עם "מכאנו", הבריג ופירק. הלכנו לייעוץ ואמרו לנו שיש לנו ילד עם חוש טכני יוצא מן הכלל. ניסים בנה עגלה ואיתה היינו מטיילים עם אמיר. לי היה רע במטבח. יום אחד הודעתי לניסים בצורה חד משמעיתשאני עוזבת את הקיבוץ עם אמיר. ניסים הבין שאני רצינית. הוא הלך לאסתר שרה ולחנזי – שהיו חברות טובות של ניסים וביקש עזרה. העבירו אותי ללול. אהבתי מאוד את העבודה, למרות שהייתה קשה, בגלל האנשים שעבדו בו. היה בקיבוץ גרעין ערבי. חבריו, שדברו עברית טובה, הגיעו כדי ללמוד חקלאות. בכל פעם עבד ערבי אחר מהגרעין בלול. אני הסתדרתי איתם מצוין. באותם ימים נתנו לתרנגולות לאכול ביצים מהמדגרה שלא בקעו. היו מערבבים אותם עם תערובת ומים. זה נורא הסריח, אבל לי זה לא הפריע. פעם אחת, אחד מהגרעין עמד על ידי, כשהכנתי את התערובת כדי ללמוד איך עושים זאת. פתאום הוא התעלף. זה נורא הגעיל אותו, והוא התבייש להגיד לי.

נולדה דינה. הייתי צריכה לנסוע לבי"ח כדי ללדת. חיכיתי שיעקב דרור יחזור עם המשאית מהשוק, ויקח 1954 - ב אותי לבית החולים. הלידה הייתה מהירה וקלה.

הילדים שלנו

דינה הייתה תינוקת לבנה ללא שיער, היא לא הייתה יפה, אבל הייתה עליזה וצחקנית. כולם אהבו אותה. היא הייתה חודש ימים בבית, כי לא היה מקום בבית התינוקות. טובה לבני הייתה באה כל יום ורוחצת אותה. כשהתפנה מקום בבית התינוקות דינה עברה לשם. אמיר אמר, "אמא את צריכה להחזיר אותה למקום שממנו הבאת אותה". היינו מטיילים עם דינה בחוץ, שלא תפריע לו לבנות ב"מכאנו". לקחתי אותו לראשונה לסבים בנתניה. נסענו 3 אסור היה להוציא את הילדים מהקיבוץ. כשאמיר היה בן 3 עד גיל ברכבת. אמיר שם את ידו על אדן החלון, ופתאום התריס נפל ונסגר על האצבעות שלו. מישהו הביא מיד מקרון המסעדה קרח וקשר לו על היד. עד היום יש לו ציפורן אחת שונה. אמיר מאוד בכה, אך לאט לאט נרגע. האיש אמר שצריך ללכת איתו לרופא לבדוק שהאצבע לא נשברה. הוא נתן לנו כרטיס ביקור ואמר שניצור איתו קשר אם יהיו בעיות. הרופא אמר שאין שבר. דינה אהבה לנסוע לסבתא, הייתה מקבלת בגדים יפים לנסיעה, היא אהבה את האוכל של סבתא ואהבה מאוד ללכת לים.

כל המשפחה בנתניה 1961

קלרי ואמיר בחג הביכורים 1962

אמיר למד בביה"ס בשער העמקים עד סוף י"ב. הוא היה הבוגר בקבוצת "חצב" והתגייס לצבא כבר בחודש יולי. הוא שירת בנח"ל. אז אמא קנתה לי תנור אפיה כדי שאוכל לאפות עוגיות ולשלוח לו. הפעם ניסים הסכים לקבל את התנור. ניסים אהב תמיד להגיע מוקדם לכל אירוע. אני לא אהבתי להקדים כי צריך היה לחכות. פעם אחת, בסיום הטירונות של אמיר, הגענו כרגיל מוקדם. פגשנו את אמיר, נתנו לו כל מה שהבאנו לו, ורק אז חזר לחברה שלו. כשהגיעו כל ההורים הם לא יכלו להיפגש עם הבנים וגם לא לתת להם מה שהביאו, כי בינתיים בטלו את טקס הסיום. הסתבר שבגלל אירועי ספטמבר השחור בטלו את הטקס. הפעם הצלחנו בגלל שהקדמנו. כשאמיר השתחרר הקיבוץ שלח אותו ללמוד חשמל. הוא עבד מכיתה ח' בחשמליה, ועם סיום לימודיו חזר לעבוד הוא התחתן עם סמדר, בת משמר העמק. 1982 בה. בשנת דינה למדה בשער העמקים עד סוף כיתה ד'. את כיתות ה' - ו' למדה בקיבוץ שריד כי הקבוצה שלה הייתה קטנה. היא הגיעה הביתה פעמיים בשבוע, ובשריד אומצה ע"י רפי ומרים רוזן. מכיתה ז' למדה בביה"ס בקיבוץ מזרע. גם , היא התחתנה עם מוטי 1975 היא התגייסה לצבא כבר בחודש יולי. היא שירתה בחיל הים. לאחר הצבא, בשנת ועברה לאשדות יעקב איחוד.

16 דינה בת

18 אמיר בן

3.4.1975 דינה ומוטי ביום חתונתם

2.3.1982 אמיר וסמדר ביום חתונתם

חיי עבודה

שנים עבדתי בלול. מהרגע הראשון הרגשתי טוב, בעיקר מבחינה חברתית. שום דבר בעבודה לא הפריע לי, 26 במשך שבועות ברופין. נהניתי מהלימודים. 3 לא פחדתי מהתרנגולים ולא סבלתי מהריח. נשלחתי לקורס לולנות קצר של ילדתי את 1953- דינה מאסטרו מנוער ג' ריכזה את הלול, בשלב מסוים היא עזבה וניסים ארזי קיבל את הריכוז. ב השבועות של החופשה. 6 שבועות חזרתי לעבודה, בטרם מיציתי את 5 דינה, יצאתי לחופשת לידה, אבל לאחר

1965 , קלרי בלול

יום אחד ניסים הודיע שהוא עוזב את ריכוז הלול, נורית כהן ואני צלצלנו למדריך לשאול מה עושים. כל הזמן הייתה לנו הדרכה מצוינת. הוא הזמין אותנו אליו והדריך אותנו במשך יום שלם. הוא תכנן לנו את העבודה לטווח ארוך. אני חודשים ברופין. 3 קיבלתי את הריכוז. יצאתי לקורס ארוך יסודי וטוב שארך כשמוסקו הגיע לקיבוץ הוא התחיל לעבוד בלול כאיש אחזקה, עבדנו מצוין בשיתוף פעולה , אני הייתי המקצועית והוא טיפל באחזקה. כשהתחיל להיות לי קשה, רציתי להעביר את הריכוז למישהו אחר. נודע לנו שבאולפן במשמר העמק יש מי שרוצה לעבוד בלול, כי היה לולן בארגנטינה. אז הגיע מיגל עם משפחתו לשער העמקים, עבדנו שנה הוא קיבל את ריכוז הלול. 1978 יחד ובשנת חודשים במטבח, ולאחר מכן עברתי לעבוד בהנהלת החשבונות. חסיה ניסמן, שעבדה בהנהלת 4 אני עבדתי חשבונות, הכירה אותי כמי שריכזה את הלול כבעלת כישורים בתחום זה, והיא הזמינה אותי לעבוד שם. גם בהנהלת הפסקתי לעבוד. 2013 החשבונות עבדתי תקופה ארוכה ורק בשנת

פטירתו של ניסים

. הוא היה מאושפז בבית חולים משך חודש טרם מותו. 84 ניסים נפטר מסיבוך של דלקת ריאות בהיותו בן 16.3.1999- ב בחודש זה עברתי תהליך של פרידה ממנו. ניסים מאוד פינק אותי, קשה לי בלעדיו, הוא חסר לי כל יום. התמונה שלו על יד המיטה שלי, אני מספרת לו את כל החדשות. הוא כל הזמן איתי.

1998 , קלרי וניסים

9.3.92 , קלרי וניסים

החיים שלי מאז הפרישה ועד היום

התחלתי לנסוע למועדון "דורות" של מועצת זבולון. גם קודם לכן הייתי נוסעת לדורות יום אחד בשבוע, והצטרפתי לטיוליםשונים בארץ, כשבתהזוג שלי הייתה חנזי, חברתי. טיילתי עימם גם בחו"ל במונטנגרו ובגאורגיה עם דינה, ביתי. ימים בשבוע, מקשיבה להרצאות בנושאים שונים. ביתר הימים אני עסוקה ב"סידורים": 3 עכשיו אני נוסעת לדורות כלבו, מרכולית, מכבסה וכדו'. אחר הצהרים אני צופה בטלוויזיה, מקבלת ביקורים ומדברת הרבה בטלפון בעיקר עם בני המשפחה. בימי שישי באים דינה ומוטי, ובשבת אחר הצהרים אמיר וסמדר. בכל יום שישי מגיעה אלי עפרי, שהיא המקשרת שלי, ואליה לחצן המצוקה שלי מחובר. פעם בשבוע מבקרת אותי דינה גונדה, ויום יום אני משוחחת בטלפון עם פקו שכני לבנין. יהודית שכנתי נכנסת אלי הרבה ותמיד מביאה לי דברים טובים. בשבת בבוקר ובימי רביעי אני הולכת ל"קשישון". בימי שבת מתקיימת תמיד תוכנית בנושא מסוים, ובימי רביעי זה יותר מפגש חברתי. נינים. 7- של אמיר, ו 3- של דינה ו 5 , נכדים 8 היום יש לי ילדים. 5 דינה ומוטי כהן – מתגוררים בישוב קהילתי מסד – להם . 3 , ענר בן 5 , עטר בן 9 , עונג בת 12 ילדים. עינב בן 4 בת סיון – נשואה לאופיר להם חודשים. 6 , עלמה בת 3 ילדים אילי בן 2 בת נופר – נשואה ללירון להם סיון ונופר מתגוררים עם המשפחות באשדות יעקב איחוד בהרחבה. גאיה בת שנתיים וחצי. 1 בת מיתר נשואה לניצן להם בת מיתר וניצן מתגוררים במושב "פדויים" בדרום. בן נווה מאורס לטל סטודנטים בתל חי. גרה במעגן. 24 בת פרי – הבת הקטנה של דינה ומוטי בת ילדים. 3 אמיר וסמדר אברבנאל מתגוררים בישוב גבעת אלה. להם סיים תואר שני בהצטיינות בטכניון למד פיסקה. עובד בתל אביב ומתגורר במרכז הארץ. 31 רונן בן סיימה בהצטיינות תואר ראשון בעבודה סוציאלית ,עובדת כעו"ס ומתכוונת להמשיך לתואר שני. 28 שירה בת מתגוררת בגבעת אלה עם בן זוג. לומדת ביולוגיה ימית במכמורת. 25 זוהר בת הקשר עם נכדי והנינים קרוב מאוד. הם מתקשרים ודואגים לשלומי. הקשר איתם מאוד חשוב ומשמעותי עבורי. לסיכום – חשוב לי מאוד היה לספר אתסיפור חיי, במהלך חיי מעולם לאשאלתי אתאימי אודותההיסטוריההמשפחתית שלי ועל השורשים של בית אבי בצורה מפורטת. ידעתי מעט מאוד על אבי שנספה בשואה והיום אין את מי לשאול ,למרות שמאוד הייתי רוצה לדעת מה עבר עליו בצעירותו. על כן אני מביאה את סיפורי שיישאר לדורות הבאים.

צילום משפחתי של שתי משפחות אברבנאל, המשפחה של ניסים והמשפחה של רודי אחיו 1990

www.dorotzvulun.org.il החוברת מוצגת באתר העמותה