סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

עבודת כפייה בחווה בחוחנאו

החזירו אותנו לשטרסהוף לכמה ימים. אז אדם אחד לקח אותנו ברכבת לחוחנאו, עיירה שבה היה בית חרושת גדול ק"מ צפונית לוינה על 60- הייתי בחוחנאו, כ 1945 עד מרץ 1944 לסוכר וחווה גדולה של נסיכות ליכטנשטיין. מיולי הנהר מורבה, על הגבול הסלובקי בדרך הראשית בין וינה לברנו. ,20 והגדולה בת 10 איש: אישה עם שני ילדים קטנים, אמא וחמש בנות, שהקטנה שביניהן הייתה בת 22 היינו . יש לי רשימת 55 , והקאפו שהיה כבן 48 . היה גבר אחד בן 50- , וזוג הונגרי בגילאי ה 6 - , אנחנו 20- בחורות בגילאי ה 3 השמות לפי הסדר של השינה בדרגשים. כולם היו יהודים יוגוסלבים פרט לזוג ההונגרי. ידענו סרבית, ולכן יכולנו לדבר עם הרוסים. גם המנטליות הסרבית הייתה שונה, והזוג ההונגרי הקפיד לא להתקרב אלינו. האם עם שני הילדים הייתה נכה, היא צלעה. היכרנו אותה עוד מהבית. היא הייתה מבשלת. סבתא לא עבדה, אבל המכסה נקבעה לפי מספר האנשים בקבוצה כולל סבתא והילדים. יחסית היינו קבוצה צעירה, היו בה הרבה בנות , ועוד בחורה בערך בגיל הזה. נחשבנו לקבוצה טובה מבחינת 18 צעירות. אנחנו היינו, אחותי ואני, בת דודה שלי בת כוח עבודה. הונגרים שהביאו אותם לפנינו. הם גרו במחסן ענק. אנחנו צורפנו אליהם, אבל 60 הייתה שם קבוצה נוספת של לעבודה נלקחנו לחוד. מהר מאוד הבינו שאנחנו קבוצה יותר טובה בעבודה, ואז העבירו אותם למקום אחר. . הוא היה כל חייו במוסד, אבל לקחו אותו 3 שהתנהג כילד בן 40 היהודים ההונגרים היה בחור כבן 60 בקבוצה של עם הוריו. אנחנו, הבנות, פחדנו ממנו נורא, וכל הזמן ברחנו מפניו, כי היו לו צרכים של גבר. נשמנו לרווחה כשלקחו את הקבוצה. החצר של חוחנאו מזכירה לי אולי חצר של קיבוץ. היו שם בתוך החצר: מגורים, מחסנים, בתי מלאכה, מתפרה, מסגריה, מוסך, נגריה. "כאן עבדנו בעישוב סויה. היה סוף יולי, הסויה הייתה גבוהה. היינו מתחילים מוקדם בבוקר הטל היה גדול מאוד, וכולנו איש. הייתה שם חבית, והיה תור 82 סבלנו מדלקת השלפוחית. זאת הייתה בעיה גדולה מאוד, כי בלילה היינו סגורים ההונגרים נלקחו, העבירו אותנו 60- גדול מאוד כל הלילה, לרוב לא הגענו לחבית, זה היה מאוד לא נעים. לאחר ש למחסן יותר קטן, שהייתה בו רטיבות רבה מאוד. ישנו על קש ומהקיר שמעלינו נזלו מים כל הזמן, אחר כך הייתה לי שחפת כנראה בגלל אותה תקופה. היחס לא היה טוב במיוחד, אבל לא היה רע. היו שםשלושה אוסטרים מבוגריםשדברו סלובקית. אנחנו נלקחנו אחרי היום הארוך, השישה ביוני, לא ידענו דבר על המלחמה. הם בוודאי ידעו . היחס שלהם היה הוגן, לא הרביצו לנו, אבל דרשו עבודה. היה אחד שהלך איתנו לעבוד, ללמד אותנו את העבודה, השני היה המרכז של המחסנים. כשהתברר שאחותי תופרת לקחו אותה לתפירת בגדי עבודה, השלישי היה ממונה עליהם. שלושתם היו בסדר. עבדנו קשה מאוד, האוכל היה גרוע. לרוב אכלנו שעועית רקובה שהתולעים צפו בתוך המים שקיבלנו, אמרו לנו שזה הבשר שאנחנו צריכים לאכול. ביום כיפור לא נתנו לנו לעבוד, ונתנו לנו אוכל יותר טוב, לא הבנו למה, נודע לנו רק במקרה שזה יום כיפור. היו שם שני גרמנים, הפורבאייטר והאוברפורבאייטר שהם לא הסתכלו עלינו אף פעם, אבל הם ראו אותנו, אבל הם ידעו בדיוק איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. לנו לא היה קשר איתם. קטע מצוטט מחוברת העדות שלי ביד ושם