סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

היינו רעבים, אז דיברנו על אוכל טוב, על שניצלים, על עוגות, היינו מחליפים מתכונים. כשהיינו מאוד רעבים דיברנו על לחם ועל תפוחי אדמה, זה סימן את מידת הרעב. אחותי תפרה מכנסיים, ושמה לנו גומי למטה, יכולנו להכניס קצת ירקות, קצת סויה ודברים אחרים לתוך המכנסיים, כדי לשפר לנו את האוכל. סבתא ושני הילדים הקטנים לא עבדו, אבל אנחנו היינו צריכים לעשות גם את המכסה שלהם. סבתא הייתה מחממת לנו מים, היא גנבה עצים קצת לחימום וקצת פחם, הם ידעו שהיא גונבת והם עצמו עין. היא גם ניקתה לנו קצת. לילה אחד מתחת לקששלי הייתה פעילות גדולה, בבוקר ראינו שעכברה המליטה מתחת לראששלי. סבתא סילקה את העכברה והגורים וניקתה את המחסן. כשהיינו חוזרים מהעבודה היו סוגרים אותנו במחסן, וגם כאן הייתה בעיה של שירותים, כי הם היו בחוץ, ואנחנו הצטרכנו להסתדר. כמעט לא דיברנו עם האוסטרים, הם היו פועלים ותיקים שם, אך הם נזהרו, אני חושבת שהם פחדו. פעם אחת אחד מהם אמר לנו שטרזיין אופל נכבשה. שאלנו איפה זה, והוא אמר שזאת העיר שלנו. לא ידענו שכך קראו לסובוטיצה. .1944 אז הבנו שהרוסים נכנסו, זה היה באוקטובר - נובמבר בסתיו המאוחר הוצאנו סלק סוכר מהאדמה, זאת עבודה מאוד קשה, כי האדמה הייתה קפואה. קיבלנו מזלגות כאלה, שהצטרכנו להכניס לאדמה ולהרים את הסלק. היה לנו קר, האצבעות לא בדיוק עבדו, היה קשה. הם לא כל כך לחצו עלינו, הם הסתפקו במה שעשינו, הם ראו שאנחנו משתדלים, וזה פשוט לא הולך. בחורף, כשהתחיל שלג, הוציאו אותנו לכביש לנקות את השלג. שם פגשנו איטלקיםשנזל להם דם מהאף ומהשפתיים. הם היו הרבה יותר מסכנים מאיתנו. אנחנו היינו עוד איכשהו לבושים, כי הבגדים היו שלנו. היו לנו נעלי עור שלקחנו מהבית, הגרמנים רצו להעניש אותנו, ועשו לנו טובה גדולה, הם לקחו לנו את נעלי העור ונתנו לנו קלומפות מעץ, כמו שיש להולנדים. את הקלומפות מילאנו בנייר עיתון, ולכן לא סבלנו מרגליים קפואות. לו היינו נשארים בנעלי עור היינו מקבלים מכות כפור ברגליים. היה קשה להתרגל ללכת בנעלי העץ, אבל עובדה שלא סבלנו מכפור ברגליים. אני לא יודעת אם הם עשו את זה בידיעה שעושים לנו טובה, אני לא מאמינה, אבל הם עשו לנו טובה גדולה. בנוסף העבירו אותנו לעבוד במחסני הוורמאכט כדי שננקה אותם. היינו מוציאים אוכל שהםשדדו מכל מיני מקומות, ומעבירים מהקרונות למחסנים. לנו לא הזדמן לגנוב, כי היו בודקים אותנו, אבל היו שם צרפתים ובלגים שהיו שבויי , הם גרו אצל האיכרות, ועבדו בחקלאות, בחורף עבדו במחסני הוורמאכט. הם היו גונבים 1940 מלחמה עוד משנת בשבילנו, מרגרינה, קמח, תפוחי אדמה, כי אותם לא בדקו. בזכות זה לא מתנו מרעב. האוכל היה זוועתי, וגם מבחינת הכמות היה מעט. נפגשנו שם עם שבויים עובדי כפיה רוסים, פולנים, אוקראינים, איטלקים. היחס אליהם לא היה טוב יותר מאשר אלינו, אבל הם אכלו קצת יותר טוב מאיתנו. השבויים הרוסים פחדו מאוד שכשהם יחזרו לרוסיה יוציאו אותם להורג כמשתפי פעולה על כך שנפלו בשבי ולא נהרגו בקרב. אנחנו דיברנו עם השבויים. לרוב הם היו בעלי משפחות, שהשאירו משפחות בבית. הם הראו לנו תמונות של הילדים ושל הנשים שלהם. הם סיפרו על הבית, על ההורים, וגם אנחנו סיפרנו להם. ידענו שהמלחמה תיגמר בקרוב, אבל לא ידענו מעבר לזה דבר. , שמצאה לה ידיד מהשבויים הצרפתיים. הוא סיפק לה אוכל ביד 19 הייתה איתנו אישה צעירה אחת, גרושה בת רחבה. אנחנו ידענו שאם נהיה מוכנות למה שהיא מוכנה, גם אנחנו נוכל לקבל, אבל בחרנו לא לעשות זאת, ולא קינאנו בה, זה היה מעין הסכם ג'נטלמני, היא נותנת בשביל זה, וזה שלה. בערבים, כשהיינו סגורות, אמא שלי, שהיה לה כשרון מיוחד לדקלום, הייתה מדקלמת לנו אפוסים ארוכים מאוד שזכרה בעל פה. אנחנו מאוד אהבנו את זה, לא רק אחותי ואני, אלא כולנו. היינו יושבים סביבה, שומעים, ומוכנים לשמוע שוב ושוב אותו דבר. היו שרים כל מיני שירים, הייתה אווירה בהחלט סבירה. ספרים לא היו לנו.