סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

שנים. אינני יודעת איך הלך לאיבוד. אין לי כשרון כתיבה, כתבתי בצורה 10 אני כתבתי יומן, שאני מחפשת אותו כבר עובדתית. תיארתי מה קורה, מה עשינו, את מי פגשנו ועוד. לא הבעתי רגשות. הבעתי מחשבות עם המון אופטימיות, שאנו נצא מזה, זה יהיה בסדר, המלחמה תיגמר, אנחנו נלך הביתה, נמשיך את החיים שלנו. אבא שנלקח לעבודה הוא בטח במקום כמונו. אנחנו לא ידענו על אושוויץ, מבחינתנו לא היה מקום כזה. חיינו בגן עדן של טיפשים, עבדנו הרבה, ואיכשהו דחפנו את החיים. היו לנו כינים, וערבים שלמים היינו מוציאים כינים מהראש. שני הילדים הקטנים בני ארבע ושש היו נושאי הכינים הראשיים, הם היו מלאים, שזה היה משהו נוראי. החורף היה מאוד קשה, היה לנו קר, המים נזלו על הקיר. מעניין שרק אני חליתי. פעם אחרי שניקיתי את השלג אחת הנשים שגרו שם בתוך החצר הזמינה אותי לצלחת מרק, זה מאוד ריגש אותי לאן שהגעתי, שאני מנקה את השלג עם את מעץ, והיא מזמינה אותי למרק חם. האצבעות מאוד כאבו לי מהקור. אצלה היה חם ונעים, אבל היא כל הזמן הסתכלה החוצה אם מישהו לא רואה שהיא הזמינה אותי. היא פחדה שתקבל עונש. כשגמרתי את המרק היא אמרה לי מיד ללכת ולחזור לעבודה. בסך הכל לא היה לנו רע בחוחנאו, מבחינת היחס האנושי היה סביל. בתחילת מרץ החזירו אותנו לשטרסהוף, שם התברר לנו שאספו את כל היהודים מכל הסביבה. והיו שם גם לא יהודים. פגשנו מכרים שהגיעו לשם ברכבות אחרות. כאן התחלנו להחליף רשמים וידיעות. ידענו שיוגוסלביה כולה משוחררת, ידענו שיש קרבות, שמענו את ההפצצות על וינה, ראינו את העשן, ידענו שהסוף קרוב, קיווינו שנעבור את הסוף בשלום. האוקראינים, שהיו לבושים בבגדים אזרחים, שמרו עלינו. לילה אחד ישנו בחוץ, על האדמה הקפואה, שומר אוקראיני דקר אותי במקל עם מסמר עד שפצע אותי במטרה להעיר אותי. בקרון, 80 , שטרסהוף היה מחנה מעבר גדול מאוד. משם התכוונו להעביר אותנו לטרייזנשטט. הכניסו אותנו לקרונות סגרו אותנו, ואז הייתה הפצצה די כבדה. לרכבת שלנו הוסיפו טנקים ונשק . הפציצו את הקרונות, את הפסים, היו פצועים, אני לא יודעת אם היו הרוגים. בכל אופן לא יכלו לקחת אותנו , לכן החזירו אותנו לשטרסהוף. שני הלילות לאחר החזרה לשטרסהוף זכורים לי כרעים מאוד. הצריפים היו כל כך מלאים, שבקושי הצלחנו לשבת עם רגליים אסופות. אני, אמא ואחותי היינו כל אחת בצריף אחר. ביום השלישי הסתבר שאנחנו לבד, אין שומרים, אין גרמנים, אין כלום. התברר שברכבת שהפציצו יש אוכל, אז התחילה המלחמה על האוכל. אנשים התחילו לפרק את הרכבת ולסחוב מכל הבא ליד. אנחנו, כמובן, היינו רעבים מאוד. כולנו חלינו בשלשולים נוראיים. אז הגיעו הרוסים. הרוסי הראשון שראיתי היה שיכור, ביד אחת היה לו בקבוק ספירט שלקח מהרכבת וביד השניה רובה. אחר כך התחילו לבוא עוד רוסים בערך באותו מצב. זה היה מוקדם לפני הצהריים. אחרי הצהריים התחלנו לשמוע שאונסים את הבנות. אנחנו היינו שתי בנות במשפחה, נבהלנו מאוד, אמא הכניסה אותנו מהר מאוד לצריף, לא יוצאים מפה! בערב כשהחשיך נכנס חייל רוסי ותפס אותי ראשונה, סידרתי שם בדיוק איזו שמיכה או משהו. הוא תפס אותי ואמר : בואי איתי. אני מאוד נבהלתי כמובן, התחלתי לרעוד, וקיבלתי איזו התקפת עצבים. אז אחותי ניגשה לרוסי, ואמרה לי בצורה של ציווי: תיכנסי מתחת למיטה! אני ממש לא יודעת מה שקורה איתי, אבל אני נכנסת מתחת למיטה. היא הושיבה אותו, התחילה לדבר איתו. היא מדברת סרבית והוא רוסית. היא אמרה לו אני יודעת לכתוב, איך קוראים לך, איך אני כותבת את זה, איך אתה כותב את זה ? כך הוא שכח למה הוא בא. בינתיים אמא רצה והביאה את המשטרה שלהם. באה המשטרה, לקחו אותו, והוא כל הזמן מסכן אמר: לא עשיתי כלום, לא עשיתי כלום. הוא באמת לא עשה כלום. הוא היה כל כך עסוק בשיחה עם אחותי שהוא בכלל לא חיפש אותי, הוא לא ידע איפה אני. מאחותי הוא לא רצה כלום, הוא הראה לה תמונות, הם כתבו את השמות שלהם. מה שהוא כתב נמצא ביומן שלי.