סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל
נסענו יומיים או שלושה, ללא תנאים סניטריים, ללא אוכל וללא מים. אני זוכרת שהייתי מפוחדת עד מוות. הייתה צפיפות גדולה, היה מחנק נורא, אי אפשר היה אפילו לשבת. היו שם שתי נשים זקנות, שכל הזמן רצו לצאת ודרכו על כולם. פה ושם נתנו לנו לצאת החוצה לעשות צרכים. שמרו עלינו שוטרים הונגרים. דרך החלון הקטן בקרון הבנו שאנחנו נוסעים צפונה. עברנו את בודפשט, ואת תחנת מישקולץ וקושיצה. אבל ערב אחד הרגשנו שכל הזמן מזיזים את הקרונות, ולמחרת ראינו שאנחנו נוסעים לכיוון אחר. שוב ראינו את בודפשט, את הדנובה, ונסענו לכיוון אוסטריה. כך נסענו שישה ימים. ביום השביעי לפנות ערב פתחו את הדלתות ואמרו לנו לצאת. זה היה בבית קברות. שמענו שיש מחנה, אבל הוא 13 מלא ואין מקום. את הלילה בילינו בבית הקברות. הרכבת נסעה, שתי הנשים הזקנות לא ירדו ממנה. הגיעו רק קרונות. חיפשתי את לולו ולא מצאתי, הוא היה בקרונות שהמשיכו צפונה, וכולם הגיעו לאושוויץ. יש גרסה, שאני לא יודעת אם היא נכונה, שהרכבת כולה יועדה לאושוויץ, אבל היה הסכם של קסטנר ברגע האחרון והורידו ממנה קצת קרונות. אחרי מספר שעות הגיעה רכבת אחרת ואיתה הגיעה אחותי. היא עברה אלינו. כשספרו אותנו הספירה לא התאימה, אבל כולם שתקו. נשים: סבתא רוזה, אמא, אחותי ואני, דודה ובת דודה. הגיל של בת הדודה היה ביני לבין אחותי. 6 כך היינו למחרת הכניסו אותנו למחנה, שהיה מחנה המעבר שטרסהוף באוסטריה, לא רחוק מוינה. העיירה לידו הייתה וגרם, שהייתה מפורסמת בגלל קרב כלשהו של נפוליאון. במחנה היו לא רק יהודים. כאן השוטרים היו אוקראינים. הכניסו אותנו לצריפים עם דרגשים. היו שם המון פשפשים. אני הייתי רגישה במיוחד, הייתי כל הזמן נפוחה, לא יכולתי לפתוח את העיניים מרוב עקיצות. קיבלנו אוכל. תמיד אותו דבר. קראו לזה דרגנוזה - מין ירקות מיובשים ששפכו עליהם מים מאוד לא טעימים, אנשים הקיאו מזה. אני אכלתי את זה, ואפילו אכלתי מהשאחרים השאירו. יותר מאוחר אמרו ששפכו על הירקות ברום כדי לדכא את היצר המיני ואת המחזור של הנשים. ובאמת לא היה לנו מחזור. ביום החמישי או השישי הלכנו להתרחץ. לקחו לנו את הבגדים, שפכו עלינו המון אבקה נגד כינים, גזרו לנו את השערות, והובילו אותנו ערומות . יצאנו ערומות מהרחצה וחיילים גרמנים, שהיו או צעירים או מבוגרים, רשמו אותנו כשאנחנו ערומות. בדקו שיניים, ריאות, מבנה גוף, וגם סיפרו אותנו. כולן שיתפו פעולה בשקט. זו הייתה הרגשה איומה. היינו מושפלות, אסור היה לדבר, רק לענות על השאלות שלהם לשמנו וגילנו. פתאום התחילה התקפה אווירית של הרוסים, כולנו נשכבנו ערומות על האדמה, זה היה מחזה סוראליסטי. במחנה בשטרסהוף החזירו לנו את הבגדים וחילקו אותנו לקבוצות קטנות. אותנו סדרו בקבוצה עם אנשים, שחלקם היכרנו. הגיעה עגלה פתוחה עם שני סוסים ועלינו עליה. עשינו מה שאמרו לנו מבלי להבין מה קורה. לקבוצה היה מנהל יהודי, שברח מגרמניה ליוגוסלביה, וידע היטב גרמנית. הוא היה מין קאפו, לקחו אותנו לחווה ואכסנו אותנו מחוצה לה בתחנת קמח עלובה. היום אני חושבת שיכולנו לברוח לו ידענו לאן והיכן אנחנו. במקום הזה, אף אחד לא שמר עלינו. יש משהו באמירה "כצאן לטבח". עבדנו בחקלאות. היינו צריכים לעשב בידיים שדה סויה, דונמים רבים של שדות. זה היה מאוד קשה. יום שלם ללכת כפופה ולעשב בידיים. שם לראשונה שמעתי שירה רוסית מרוסים, שגם הם עבדו שם בעבודת כפיה. הגיעה בקורת של גרמנים. הם ראו שאנחנו גרים בחווה מחוץ לחצר, אז בעל הבית ננזף, והעבירו אותנו לעלית הגג. קראו למקום ניקסינג. שהינו שם שבועיים. עבודתכפיהבחווהחקלאיתבניקסינג
Made with FlippingBook Online document