סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

מתחילים לבנות את החיים מחדש

המצב התחיל להשתפר. קיבלנו בגדים מהג'וינט וגם מעט כסף. אני קיבלתי מעיל משיער גמל, שהיה מאוד אלגנטי, ונעלים מעור תנין, מה שמאוד לא התאים והיה מגוחך, אבל זה מה שהיה. התחילה להגיע הפנסיה של סבתא ואחותי התחילה לתפור, ועסקה בתיקוני בגדים, כשאישה אלמנה שחזרה מאושוויץ, עוזרת לה. נפתח בית ספר לאלה שהפסידו לימודים. בית הספר היה מיועד לא רק ליהודים. היו שם פרטיזנים 1945 בקיץ .16 שנות לימוד. כל אחד נכנס לכיתה המתאימה לו. אני נכנסתי לכיתה השישית, כיתה י'. הייתי בת 4 שהפסידו חודשים השלמנו את החומר של כיתה י' ואז נכנסתי לכיתה י"א בכיתה רגילה בגימנסיה עם חברות שלמדתי 3 תוך איתן כל השנים. היו שקיבלו אותי טוב והיו שאמרו "חבל שחזרת". לא היה יום שלא שמעתי את האמירה הזאת.

באותה תקופה התנהלו הרבה משפטים בהם אנשים תבעו לקבל חזרה דברים שהפקידו אצל אחרים לשמירה. האנשים שקיבלו את הדברים טענו שקיבלו את הדברים במתנה, אבל לרוב זה לא עזר להם.

שנים בהונגרית. בנוסף, התחלתי 3 כיתה י"א הייתה קשה בשבילי. למדו ביוגוסלבית, ואני, לפני המלחמה, למדתי ללמוד בקורס לטקסטיל בשעות אחר הצהרים, בבית ספר שפתח ג'ורי אינגוס, יהודי שהיה פרטיזן והיה לו בית חרושת לטקסטיל. אמא קיבלה עבודה בתור מוכרת בחנות כלים, ננושקה סרגה חולצות, סוודרים וגרביים למכירה. אני עזרתי לסרוג גרביים, כך שהייתי מאוד עסוקה. חיי החברה שלי היו מאוד מוגבלים. , עזבה אותנו ועברה לגור בדירה אחרת. 1946 אחותי התחתנה בשנת האווירה לא הייתה טובה בבית. היו לי התנגשויות תמידיות עם סבתא. סבתא ביקרה אותי כל הזמן, ואני כעסתי והייתי עונה לה בצורה לא יפה. אז קיבלתי ספר ממישהו מהחברה, בו דובר שצריך לחיות טוב, ולא לקחת את הדברים ברצינות. בעקבות זאת החלטתי שאני לא אתווכח יותר עם סבתא, ופתאום האווירה הייתה טובה ואמא הייתה מאושרת.

1945 , קלרי, תעודת הזהות הראשונה