סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

התארגנות מחדש בסובוטיצה

נודע לנו שסבתא מצד אבא יחד עם אחותו של אבא ובעלה חזרו יום לפנינו מאוסטריה, וסבתא נמצאת אצל מישהי שהייתה דיירת שלה. הלכנו לשם והיינו שם בלילה הראשון. אני זוכרת שכל הלילה סיפרנו מה עבר עלינו. סבתא בעיקר סיפרה, בין היתר סיפרה על הדוד מנו, החתן שלה, שהוא היה קאפו, והיה לא נחמד לקבוצה שהיה ממונה עליה, ופעמים רבות ניסו למרוד בו. הקבוצה שלו תבעה אותו בסובוטיצה, והוא ישב שנה בבית הסוהר. הם לא עלו ארצה. פגשתי אנשים מהקבוצה, והם אמרו שהם מצטערים על כך שתבעו אותו. סבתא עצמה נתנה עדות לטובתו, ולא סיפרה מה שסיפרה לנו. , חזרנו לתחנת הרכבת להירשם ולקבל תעודות. הכניסו אותנו לקרנטן בתנאים יותר קשים 2.5.1945- ביום השני ה מבוגרים שישנו זה ליד 30 מהתנאים שהיו בשטרסהוף . זה היה בית ספר. בכיתות על הרצפה פזרו קש. בכיתה היו ,11.5 - ימים בתנאים קשים, בסירחון ובלכלוך. פלא שלא חלינו שם. ב 10 זה על שמיכותשהונחו על הקש. שהינו שם יום ההולדת של אווי, יצאנו מהקרנטן ונתנו לנו תעודות כאזרחי יוגוסלביה. שנה בבית סוהר. כשהשתחרר אבא העסיק גם אותו, 20 בחנות שבה אבא עבד הייתה פועלת שבעלה ג'ורה ישב והוא זכר את זה לטובה. הוא עמד לפני הקרנטן וכשיצאנו הוא לקח אותנו לביתו, ונתן לנו את חדר השינה שלהם. שבועות. לא ידוע לי למה אחרי שעזבנו נותקו היחסים איתו. עד היום יש לי נקיפות 3 , שהינו שם, אמא, אחותי ואני מצפון שלא שמרנו על קשרים איתם. הבית, שגרנו בו לפני המלחמה, נלקח ע"י הרוסים משחררי סובוטיצה. הם הפכו אותו לבית חולים לחולים קלים. כשהרוסים עזבו, הדודה שלי, שזה היה הבית שלה, מכרה אותו, כי הוא היה כל כך הרוס. חדרים, בה גר הונגרי 5 לסבתא מצד אמא היה בית גדול עם חצר גדולה והרבה דירות. הייתה בבית גם דירה של שהגיע בזמן המלחמה. כשההונגרים עזבו, הדירה עברה למשפחה בה הגבר היה יהודי והיא גויה. בזכותה הוא ניצל. חדרים, ללא מטבח וללא שירותים. השירותים שהיו חור, היו בחוץ. התרחצנו 3 סבתא תבעה את הדירה. נתנו לה רק בגיגית. צהרים אכלנו במנזה של הקהילה היהודית. בבוקר שתינו קפה עם פרוסת לחם, ובערב אמא הייתה מבשלת חודשים. אני זוכרת שקיבלתי אופיום 3 משהו. אני לא סבלתי את ריח הבישולים, כי חליתי בצהבת. מחלתי נמשכה עוד כשהיינו בברטיסלבה, לא ברור לי אם בגלל השלשולים או בגלל הצהבת שכבר אז התחילה. לאמא לא הייתה עבודה, סבתא עוד לא קיבלה פנסיה, ובמקביל התחילו להגיע ידיעות על אושוויץ, כך שבמשך כחודשיים וחצי הרגשנו נורא. היינו מחוסרי כל, לא היה לנו מושג מה נעשה ומה צופה לנו העתיד. כל הזמן אמרו לנו שחבל שחזרנו, והיינו צריכים להצטדק שנשארנו בחיים ( גם אחר כך, כשהגענו לארץ, שאלו: איך זה שנשארתם בחיים?) . חיכינו לאבא, היינו בטוחים שהוא יחזור, כי אם אנחנו חזרנו, למה שהוא לא יחזור.