סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

בניית החיים ביחד: זוגיות, משפחה ועבודה

ניסים היה חצרן, עבד גם כמחסנאי וגם באורווה. אני עבדתי במטבח. גרנו בצריף קטן עם מיטה מעט יותר רחבה אמיר נולד. בהיותי בהריון התברר שיש לי בעיות בריאות, ולכן הוציאו אותי מהמטבח. 1951 מהסטנדרט. בפברואר הייתי קצת בשמירת הריון, אחר כך עבדתי כ"פקק". בין היתר עבדתי במחסן הבגדים (קומונה). כאן אמא של עזרא בן דור ואשתו של ד"ר בלייכר פינקו אותי מאוד. אני זוכרת שבהיותי בחודש החמישי פגש אותי שלמה סלעי ושאל מה שלומי. אמרתי: "תודה טוב" והתעלפתי. ימים לאחר הלידה. כשחזרתי לא היה 5 הלידה של אמיר הייתה קלה מאוד. ילדתי בבית חולים עפולה, שהיתי בו שבועות והעבירו אותו להורים שלו. 3 מקום בבית התינוקות, הצריף שלנו היה קטן, אז הוציאו את בני שלף שהיה בן להם היה צריף יותר גדול משלנו. ,6:00- שבועות לא עבדתי. היה מותר לבוא לבית התינוקות ב 6 . תינוקות בחדר 6 בית התינוקות היה במבנה בנוי, היו לקחנו את הילד הביתה. לא הינקתי. אמיר היה מקיא, כמעט לאחר כל ארוחה. 16:00 . בשעה 13:00- , וב 10:00- ב קורנפלור וזה היה הרבה מדי. 4% לפני שנים התברר לי שבקורנפלור שנתתי לו היו שבועות קיבלתי שטף דם ונלקחתי לבית חולים עפולה. ניתחו אותי, שכבתי בבית החולים שבוע, 4 כשאמיר היה בן שבועות, צבי ברוקר בא להודיע לי שאני חוזרת לעבודה. חזרתי 6 ולאחר מכן, בבית, שבוע נוסף. כשאמיר היה בן לעבוד במטבח חצי יום. ירד שלג. אני הייתי אז טבחית לילה. בשלוש לפנות בוקר הייתי צריכה ללכת למטבח, להוציא מצרכים 1950 בחורף לסנדוויצ'ים ולחמם מים לתה לחברים שיוצאים לעבוד מוקדם בבוקר. חנזי הכניסה אותי לעבודה. קמתי בבוקר ויצאתי מהצריף. הכל היה לבן, התבלבלתי בדרך והגעתי לבריכה במקום לחדר האוכל. חזרתי לצריף ועליתי לחדר האוכל. חנזי אמרה ששכחו להשאיר לנו מפתח, ושאני צריכה ללכת לצריף, להעיר את ניסים שיתן לי מפתח. שוב חזרתי לצריף, הבאתי מפתח, ואנו הכנו את הכל, אך אף אחד לא בא. שנים צחקנו על זה. כשאמיר היה בן חצי שנה הייתה בארץ מחלת הפוליו, שיתוק ילדים. סגרו את בית התינוקות, גדרו אותו מסביב, כשבאנו לילדים לבשנו חלוקים לבנים, צעיף על הראש ורחצנו ידיים בליזול. אסור היה להוציא את הילדים מבית התינוקות בכלל. זה נמשך מספר חודשים, אלה היו זמנים קשים. קיבלנו חדר במבנה בנוי של ארבעה חדרים. גרנו בשכנות עם פנינה ומרדכי שניר, הילל וטובה וסטריה 1952- ב ומרץ. לראשונה היו לנו בבית שירותים ומקלחת עם מים חמים. אמא הביאה לי סיר פלא וקערה. ניסים לא הסכים לקבל את זה, אני בכיתי אבל זה לא עזר, אמא נאלצה לקחת את זה בחזרה. אמיר היה ילד מופנם, שיחק המון עם הרכבות. ישב שעות עם "מכאנו", הבריג ופירק. הלכנו לייעוץ ואמרו לנו שיש לנו ילד עם חוש טכני יוצא מן הכלל. ניסים בנה עגלה ואיתה היינו מטיילים עם אמיר. לי היה רע במטבח. יום אחד הודעתי לניסים בצורה חד משמעיתשאני עוזבת את הקיבוץ עם אמיר. ניסים הבין שאני רצינית. הוא הלך לאסתר שרה ולחנזי – שהיו חברות טובות של ניסים וביקש עזרה. העבירו אותי ללול. אהבתי מאוד את העבודה, למרות שהייתה קשה, בגלל האנשים שעבדו בו. היה בקיבוץ גרעין ערבי. חבריו, שדברו עברית טובה, הגיעו כדי ללמוד חקלאות. בכל פעם עבד ערבי אחר מהגרעין בלול. אני הסתדרתי איתם מצוין. באותם ימים נתנו לתרנגולות לאכול ביצים מהמדגרה שלא בקעו. היו מערבבים אותם עם תערובת ומים. זה נורא הסריח, אבל לי זה לא הפריע. פעם אחת, אחד מהגרעין עמד על ידי, כשהכנתי את התערובת כדי ללמוד איך עושים זאת. פתאום הוא התעלף. זה נורא הגעיל אותו, והוא התבייש להגיד לי.

נולדה דינה. הייתי צריכה לנסוע לבי"ח כדי ללדת. חיכיתי שיעקב דרור יחזור עם המשאית מהשוק, ויקח 1954 - ב אותי לבית החולים. הלידה הייתה מהירה וקלה.