סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

הילדים שלנו

דינה הייתה תינוקת לבנה ללא שיער, היא לא הייתה יפה, אבל הייתה עליזה וצחקנית. כולם אהבו אותה. היא הייתה חודש ימים בבית, כי לא היה מקום בבית התינוקות. טובה לבני הייתה באה כל יום ורוחצת אותה. כשהתפנה מקום בבית התינוקות דינה עברה לשם. אמיר אמר, "אמא את צריכה להחזיר אותה למקום שממנו הבאת אותה". היינו מטיילים עם דינה בחוץ, שלא תפריע לו לבנות ב"מכאנו". לקחתי אותו לראשונה לסבים בנתניה. נסענו 3 אסור היה להוציא את הילדים מהקיבוץ. כשאמיר היה בן 3 עד גיל ברכבת. אמיר שם את ידו על אדן החלון, ופתאום התריס נפל ונסגר על האצבעות שלו. מישהו הביא מיד מקרון המסעדה קרח וקשר לו על היד. עד היום יש לו ציפורן אחת שונה. אמיר מאוד בכה, אך לאט לאט נרגע. האיש אמר שצריך ללכת איתו לרופא לבדוק שהאצבע לא נשברה. הוא נתן לנו כרטיס ביקור ואמר שניצור איתו קשר אם יהיו בעיות. הרופא אמר שאין שבר. דינה אהבה לנסוע לסבתא, הייתה מקבלת בגדים יפים לנסיעה, היא אהבה את האוכל של סבתא ואהבה מאוד ללכת לים.

כל המשפחה בנתניה 1961

קלרי ואמיר בחג הביכורים 1962