סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל
למחרת אמא החליטה שאנחנו צריכים לזוז מפה, פה זה מסוכן לנו, אנחנו לא יכולים להישאר פה. מצאנו על יד הרכבת איזו עגלה עם שני גלגלים, העמסנו מה שהיה לנו, מעילי פרווה, מכנסיים, והתחלנו ללכת לגנזדורף. הלכנו יוםשלם, לא יודעת כמה ק"מ. הרבה הלכו לשם, הכביש היה מלא. כשהגענו לגנזדורף, מצאנו דירה ריקה. נכנסו לשם המון נשים, שמנו שמיכה על הרצפה ונשכבנו. בלילה באו החיילים הרוסים. הם התחילו להאיר עם פנס לראות מי ישן שם. סבתא שלי, שהייתה כולה שיבה, הרימה ראש, ואחותי אמרה: עכשיו אנחנו מתחילות לצרוח, אבל לצרוח. הרוסים ברחו מיד. אחרי זה באו שוב רוסים, ושמענו שאחד אומר לשני כאן צעקו, נלך מפה. יום אחרי זה המשכנו ללכת, פגשנו קצין יהודי. לנו היה טלאי צהוב, שכל הזמן הלכנו איתו, הוא התחיל לדבר איתנו ביידיש, אנחנו לא ידענו יידיש, אבל אז אמא אמרה "שמע ישראל" , וזה שבר אותו, כי לפני כן הוא אמר: אתם גרמנים, אתם לא יהודים, אתם סתם בורחים ואומרים שאתם יהודים. הקצין הזה שמר עלינו. הגענו ברגל לברטיסלבה, כאן לקחו אותנו לבית מוגן של הצלב האדום. בחוץ עמדו שוטר וחייל צ'כי ששמרו עלינו. הם רשמו אותנו שם, עשו לנו דזאינפקציה נגד כינים של בגדים. אני הייתי מאוד מאוד חולה. שלשלתי, קיבלתי תרופות. החלטנו לחזור הביתה. היו שם כמה בחורים צעירים יוגוסלביםשהיו, כנראה, בעבודת כפיה. הם לקחו אותנו תחת חסותם. זה היה טוב לנו וזה היה טוב להם. הם היו מעוניינים להגיע איתנו לסובוטיצה, לעבור את הגבול בלי יותר מדי שאלות. הגענו לבודפשט ברכבת פתוחה עם הבחורים, ולקחנו אותם יחד איתנו לג'וינט, איפה שקיבלנו מיטה נקיה, אוכל והכל. הם היו איתנו. , לפני גמר המלחמה, הגענו לסובוטיצה. לא ידענו מה זה האחד במאי, רק היה 1945 משם נסענו לסגאד, ובאחד במאי לנו מאוד מוזר שאין אף אחד בעיר, התברר שכולם היו בחגיגות אחד במאי של טיטו."
Made with FlippingBook Online document