סיפור חיי - סיפורה של קלרה אברבנל

היום אני יודעת שהמצב הכלכלי שלנו לא היה טוב, למרות זאת לא הרגשנו מחסור. בשלב מסוים עזבנו את הבית 6 של סבתא פאני, ועברנו לגור בבית של המשפחה של האחות של אמא. היה להם בית עם חצר גדולה שהיו בה .1938 דירות. אנחנו גרנו באחת הדירות האלה. גרנו שם עד כשאמא של הדוד שלי נפטרה עברנו לקומה עליונה בבית עם ארבע דירות. בינתיים המצב הכלכלי שלנו התייצב, ואבא קנה עם שותף משאית והקימו חברת הובלות. אני למדתי בבית ספר עממי שהיה בחצר בית הכנסת הניאולוגי. זה היה בי"ס ממשלתי והיו בו לא רק יהודים, אבל כל היהודים למדו בו. היה אז חינוך חובה עד כיתה ד'. למדנו רק חמישה ימים בשבוע כדי לא ללמוד בשבת, לא להפריע לתפילות, ויום ראשון היה יום חופשי של כל האוכלוסיה. יש לי זיכרונות טובים מבית הספר, הייתי תלמידה טובה וחרוצה. על יד בית הכנסת היה קן של תנועת הנוער הציונית, תכלת לבן, וגם קן של תנועת הנוער של הרביזיוניסטים. אבל, עם הרביזיוניסטים לא היו שום קשרים. אחותי, שהייתה פעילה בקן של תכלת לבן, סחבה אותי איתה כמלווה, כדי שיתנו לה ללכת, כי אני בעצם הייתי עדיין צעירה מדי. בסוף כיתה ד' עברתי בחינות ועברתי ללמוד בגימנסיה. בסוף כיתה ח' שוב עברתי בחינות כדי להמשיך ללמוד. אני ידעתי סרבית, כי למדתי את השפה מהגן ואחר כך, בבית הספר, למדתי גם לכתוב קירילית. היה לי ספר אחד בהונגרית על הרפתקאות של דובי. אני נדנדתי לכולם שיקראו לי, אבל הם לא רצו, אז אני למדתי לקרוא הונגרית בעצמי. אני זוכרת שהספר היה על השולחן ואני הייתי עולה על כיסא וקוראת. הספר סיפר על טיולים של הדובי ואני חושבת שמאז אני אוהבת גאוגרפיה והיסטוריה. פה על הספה מונחים שני דובים. אחד קיבלתי מדינה, כי הוא דומה מאוד לציור של הדובי בספר. את הדובי השני קיבלתי מתנה מסטודנט שלמד סיעוד ובא לראיין אותי. בפגישה האחרונה הביא לי אותו ואמר שהביא חבר לדובי שלי. הילדים צוחקים עלי שאני שומרת על הדובי.

הבובה

הדובון המקורי

שני הדובים