סיפור חיי - סיפורו של יוסף, יוסי, יוסקה לוי

" אני זוכר את החדר בו גרנו, חדר קטנטן כ - 2 X 3 מ"ר. אני זוכר רק אותי ואת אמא ישנים במיטה הגדולה ואין לי ז י כרון מאבא באותם ימים. הייתה אוהבת מאוד ומאוד נמרצת בדאגתה וברצון לטפל ולעזור. היא כמעט ולא דיברה על אבא... גם בבגרותה. עשירי למרץ 1943 , אני זוכר שאמא אמרה לי – "בוא, אנחנו הולכים לרחבה". רחבה זאת הייתה מרכז לפעילות הקהילה היהודית בפלובדיב, שם חגגו חגים ושמחות ועוד.. אני זוכר את ריכוז היהודים ברחבה שבין מועדון ספורט מכבי ובית הספר היסודי. הדגישו בפנינו שניקח כל מה שברצוננו, כי הביתה לא חוזרים. הכוונה הייתה ל שלח את יהודי העיר מזרחה, להשמדה. הלכתי בשמחה! התכנסנו תחת כיפת השמים. אני זוכר שהיינו שם עם המזוודות ופתאום הרשו לנו ללכת, לחזור הביתה. "הרעב היה נוכח כל הזמן. .. מכיוון שכל החיטה שגודלה בבולגריה סופקה לברית המועצות, או גרמניה, אנחנו היינו אוכלים מידי פעם ל חם תירס. היה לי דוד שעבד בבית החולים העירוני ואני, כילד קטן, הייתי הולך לשם ומחכה שעות אולי א קבל קצת מהלחם. הייתי מביא גם למשפחה ה ארמנית. קרה שקיבלנו חבילה של מספר פריטי מזון מהג'וינט ואבא היה דורש את החבילה. לא רציתי לתת לו את החבילה אז שיקרתי שאיבדתי אותה ואבא היה סוטר לי ואומר שלאבא לא משקרים. בהמשך התחילו לחלק מרק בבית הכנסת ועמדנו בתור לקבלו. מנות מזון התקבלו מאוחר יותר מיהדות אמריקה. עקב המצב הגרוע, היה המצב הסניטרי בכי רע ושם אף חליתי במחלת הפוליו שאחרי עלייתי ארצה, מנעה ממני להת גייס לצבא ". במהלך 1944 החלו הרוסים מפציצים ונלחמים בריכוזי הנאצים שבבולגריה, כדי לשחרר את בולגריה. "אני זו כר היטב את הדי ההפצצות ואת הפחד , על שלא היה ברור מיהו המפציץ". כשהחלו ההפצצות, ברחו יהודי פלובדיב ליערות ומכיוון שהעיר היית ה בנויה על גבעות, היו באיזור מערות ובהם שדות גופרית. היו שם מן גייזרים ואני זוכר את הקושי לנשום את הגופרית. ברחנו למערות .. ה דרישה הייתה להיות בשקט מוחלט למרות שעדיין לא היה ברור מי נחשב לאויב, הרוסים או הגרמנים. המערה הייתה מלאה באנשים, שברחו מהעיר , לא רק יהודים ואמא סתמה לי את הפה כדי שלא אבכה. הרגשתי שאני נחנק". בולגריה שוחררה בשנת 1945 !

אמא

9