סיפור חיי - סיפורו של יוסף, יוסי, יוסקה לוי

יוסף, יוסי, יוסקה לוי

אושה 2019

3

"אני מעיד על עצמי כאדם שטוב לו! אני אדם מאוד אופטימי. מרגיש מצוי י ן ואין לי מגבלות בריאותיות. עדיין עובד במסגרי י ת הקיבוץ ואף רוקד ריקודי עם. -

אני אוהב את ביתי הצנוע ואת הגינה. אוהב מאוד להיות בקרב משפחתי. אני מנגן על חצוצרה ומפוחית, כתחביב. אוהב מוסיקה קלאסית, לועזית ו ישראלית ויש לי אוספים גדולים של תקליטים, קסטות ודיסקים.

לא חשבתי שאהנה כך מהפעילות בדורות . כשאין פעילות , אני חש מ ע ין מחסור.

יש לי חיים טובים, למרות גירושי לפני כשש עשרה שנים ולמרות מותו הפתא ומי של איתי, בני והוא בן ארבעים ושתיים . אני עדיין מרגיש שמח בחיי."

זהו יוסקה ואין כמו הקדמה כזאת לסיפור חייו להאיר את אישיותו המיוחדת

4

יוסף, יוסי, יוסקה לוי

נולד בשנת 1940 , עת תחילת מלחמת העולם השני י ה, בעיר פלובדיב, בולגריה. בן בכור לשרה לוי ואגופ אפרחמיאן, ארמני מהקהילה הארמנית ששכנה בפלובדיב. האב זכור כאב מכה השותה לשוכרה ומסתובב עם נשים. "כשהיה שותה היה לעיתים שמח ולעיתים אלים. אני זוכר אותו רוקד תוך כדי שכרות ומדביק לי שטר כסף למצח, אך אני זוכר גם את רגעי האלימות. הוא היה בעל מצבי רוח קיצוניים וכל מה שזכור לי זאת תדמית שלילית ממנו. מבחינתי, כאילו לא היה לי אבא. אני לא מחשיב אותו!" "אבא היה שוטר בעל מראה מרשים ואמא אמרה שהתחתנה אתו כי היה חתיך והיא חשה גאווה שבחר דווקא בה" חלק גדול מהזמן האב לא היה חוזר הביתה והיה נ שאר בשכונה הארמנית עם משפחתו. "המשפחה הארמנית לא קיבלה את אמא והם נהגו לקלל אותה ( " נוצריותם נטעה בהם כוח להציק ליהודים .) " לא פעם, הסבתא הארמנית הייתה מקללת את אמא בשמות גנאי יהודיים . עצם זה ששמעתי את סבתא מקללת את אמא, נשאר כמשקע והרחיק אותי ממנה ועם השנים ניתקתי קשר עם המשפחה הארמנית" .

5

אמא

"אמא הייתה אישה מאוד נמרצת וחרוצה. בכדי להרוויח כסף, המשיכה, גם בתקופת המלחמה, לעבוד בבית חרושת למקרוני. הייתי מבקר אצלה המון בזמן העבודה. כמו כן אמא עזרה הרבה ושלחה מזון ומקרוני לפרטיזנים ביער (בעל בית החרושת היה , , כנראה יהודי שאפשר את שליחת המזון) . לא מתנו ברעב, אבל היינו רעבים. לפעמים אף גנבנו קצת... בילדות אהבתי לעבור את העיר, לבקר בשכונה הארמנית ואהבתי לבקר את המשפחה הגדולה בצד הארמני. סבתא רבקה לוי גרה כארבעים מטר מאתנו. היא הייתה תופרת והחזיקה בביתה שתי מכונות תפירה והייתה לה עוזרת חרשת שעזרה לה בעסק. גם סבתא עזרה במעט בפרנסת המשפחה" .

– אמי שרה לוי

6

רקע

פלובדיב היא אחת הערים העתיקות באירופה הקהילה היהודית נתקיימה בעיר, החל מהמאה השני י ה ולה היסטוריה ארוכה. בשנת 1930 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה אז 6675 נפשות. בינואר 1940 הוחל על בני הקהילה היהודית בפלובדיב "החוק להגנת האומה" ו הם הוכרחו לענוד טלאי צהוב ולשאת תעודת זהות מיוחדת בצ הגברים בגילאי 20-46 לנ קחו לעבודות

בע ורוד.

כפיה, שם חלו בטיפוס או בגזזת.

החלו מפעילים לחץ על הבולגרים להקשיח את יחסם ליהודים ודרשו לגרש את יהודי

ם הגרמני

בולגריה. ראש הממשלה דאז סרב לדרישה זאת, בהוראת המלך, אך קבע בות הסכם שנחתם עם גרמניה הנאצית, אישרה הממש לה הבולגרית את גירושם של כ - 20000 יהודים משטחים שסופחו לבולגריה בתראקיה ומקדוניה. בשטחים אלו לא היו אז 20000 יהודים ובכדי להגדיל את המספר, הוכנו עוד רשימות של יהודים בהם גם מסופיה ופלובדיב, שתי הערים הגדולות בבולגריה. יהדות תראקיה ומקדוניה הושמ ד ה כמעט כליל עד סוף מרץ 1943 ורק עשרות ממנה שרדו את מחנות ההשמדה. -ב 10 לחודש מרץ 1943 בוצעה אקציה בה נעצרו מרבית יהודי פלובדיב ורוכזו בבית הספר היסודי לקראת גירושם לטרבלינקה. מאבק שניהלו פוליטיקאים בולגרים יחד עם ראשי י הכנסי ה, הוביל לביטול הגירוש ושחרור בני הקהילה הניסיונות להביא לגירוש היהודים לא פסקו והיחס אף היה עוי ן ואלים. באוגוסט 1943 מת מלך בולגריה במפתיע (יש אומרים שהתאבד עקב היחס ליהודים) ולאחר מותו פסקו הניסיונות לגירוש היהודים. בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה ועם סיום כיבוש בולגריה, פסקו לחלוט ין כל רדיפות היהודים. בקרב בני הקהילה היהודית חודשה הפעילות הציונית והיהודית , ועם הקמת המדינה, עלו מרביתם לארץ ישראל.

לביתם.

עד סוף 1949 עלו מרבית היהוד ים לארץ, מלבד כחמשת אלפים .

7

זכרונות

זכרונו של יוסקה הילד נעשה בהיר יותר, לדעתו, בסביבות גיל שלוש. הוא זוכר את הרעב התמידי והחיפוש אחר האוכל. "לא מאוד סבלנו בבולגריה, מלבד הרעב. לא היו הוצ אות להורג ולא היה ידוע על עושק י העם היהודי. כמו כן קראו ב . שמות גנאי כשהגרמנים נכנסו לבולגריה הם לימדו את הבולגרים שהיהודים הם עם נבזה, למרות שבקרב אנשי הקהילה היו מוסיקאים, רופאים ובעלי מקצועו ת נחשבים, שלא היו בקרב הבול ." גרים יוסקה היה בן שלוש כשהגיעה המלחמה לבולגריה והצבא הגרמני ביסס את אחיזתו במקום. רבים מהקהילה היהו דית ברחו ליערות ונהיו לפרטיזנים. "אמא המשיכה לעבוד בבית - החרושת למקרוני ולספק בה י חבא מזון לפרטיזנים. היא נהגה לענוד מגן דויד קטן צהוב שהחליף את הטלאי הצהוב ".

אימי שרה לוי עם סיכת מגן דוד על דש הבגד

8

" אני זוכר את החדר בו גרנו, חדר קטנטן כ - 2 X 3 מ"ר. אני זוכר רק אותי ואת אמא ישנים במיטה הגדולה ואין לי ז י כרון מאבא באותם ימים. הייתה אוהבת מאוד ומאוד נמרצת בדאגתה וברצון לטפל ולעזור. היא כמעט ולא דיברה על אבא... גם בבגרותה. עשירי למרץ 1943 , אני זוכר שאמא אמרה לי – "בוא, אנחנו הולכים לרחבה". רחבה זאת הייתה מרכז לפעילות הקהילה היהודית בפלובדיב, שם חגגו חגים ושמחות ועוד.. אני זוכר את ריכוז היהודים ברחבה שבין מועדון ספורט מכבי ובית הספר היסודי. הדגישו בפנינו שניקח כל מה שברצוננו, כי הביתה לא חוזרים. הכוונה הייתה ל שלח את יהודי העיר מזרחה, להשמדה. הלכתי בשמחה! התכנסנו תחת כיפת השמים. אני זוכר שהיינו שם עם המזוודות ופתאום הרשו לנו ללכת, לחזור הביתה. "הרעב היה נוכח כל הזמן. .. מכיוון שכל החיטה שגודלה בבולגריה סופקה לברית המועצות, או גרמניה, אנחנו היינו אוכלים מידי פעם ל חם תירס. היה לי דוד שעבד בבית החולים העירוני ואני, כילד קטן, הייתי הולך לשם ומחכה שעות אולי א קבל קצת מהלחם. הייתי מביא גם למשפחה ה ארמנית. קרה שקיבלנו חבילה של מספר פריטי מזון מהג'וינט ואבא היה דורש את החבילה. לא רציתי לתת לו את החבילה אז שיקרתי שאיבדתי אותה ואבא היה סוטר לי ואומר שלאבא לא משקרים. בהמשך התחילו לחלק מרק בבית הכנסת ועמדנו בתור לקבלו. מנות מזון התקבלו מאוחר יותר מיהדות אמריקה. עקב המצב הגרוע, היה המצב הסניטרי בכי רע ושם אף חליתי במחלת הפוליו שאחרי עלייתי ארצה, מנעה ממני להת גייס לצבא ". במהלך 1944 החלו הרוסים מפציצים ונלחמים בריכוזי הנאצים שבבולגריה, כדי לשחרר את בולגריה. "אני זו כר היטב את הדי ההפצצות ואת הפחד , על שלא היה ברור מיהו המפציץ". כשהחלו ההפצצות, ברחו יהודי פלובדיב ליערות ומכיוון שהעיר היית ה בנויה על גבעות, היו באיזור מערות ובהם שדות גופרית. היו שם מן גייזרים ואני זוכר את הקושי לנשום את הגופרית. ברחנו למערות .. ה דרישה הייתה להיות בשקט מוחלט למרות שעדיין לא היה ברור מי נחשב לאויב, הרוסים או הגרמנים. המערה הייתה מלאה באנשים, שברחו מהעיר , לא רק יהודים ואמא סתמה לי את הפה כדי שלא אבכה. הרגשתי שאני נחנק". בולגריה שוחררה בשנת 1945 !

אמא

9

" המזון החל להגיע מאמריקה ולמרות זאת נמשך הרעב עוד זמן ארוך. לאחר שהרוסים נכנסו לבולגריה, הם, כנראה, קיבלו את הפירות הכי טובים ובתמורה הבולגרים קיבלו נשק וטנקים ו ן לכ המצב הכלכלי היה ונישאר קשה. כשהתחלתי ללכת לגן, הייתי בגן מעורב ליהודים ובולגרים. יותר מאוחר למדתי בגן היהודי שהיה צמוד לבית - הכנסת. למדתי בבית ספר יסודי יהודי בשנים 1947/8 ". 1945 – "כשהייתי בן חמש נולד אחי הקטן, גרו א פ רחמיאן. לדרישת אבי הוא לא נימול " כאמור, החדר בפלובדיב היה קטנטן ואני זוכר את אחי התינוק שוכב בתוך ערסל קטן שהתנדנד מעל למיטה הגדולה שלי ושל אמא. באחד הימים הבכי של אחי התינוק הפריע לאבא ואני זוכר את אבי מרים את היד לחבוט בערסל ואת אחי התינוק נופל על המיטה שמתחת" . אינני זוכר כל ל את מקומו של אבא ואותו גר איתנו. אני כן זוכר פעם אחת שאבא לקח אותי על אופני השוטר שלו לבקר את אמא בבית - החולים אחרי לידת אחי. בגיל שש כבר ידעתי ארבע שפות: ארמנית, בולגרית, לדינו ועברית. עם סיום כיתה ב' כבר דיברתי עברית שוטף וידעתי את כל ה -א' - ב'. בגיל שבע.. הייתי עובד במספרה כשוליה של הספר והתפקיד שלי היה לנקות את גב הגברים שהסתפרו במקום. הייתה לי מברשת עם ידית ארוכה וניקיתי את גב המסתפרים. אהב תי מאוד את העבודה במספרה כי הייתי מקבל שם תשר וחוסך כדי לעזור בבית. זאת הייתה העבודה הראשונה ב חיי. את התשר הייתי ש ם בתוך קופס ת שימורים ש ה תקנתי לה מכסה מנייר, עם חריץ וקשרתי סביב עם חוט כדי שלא ייפול. בחריץ הכנסתי את הכסף. לפעמים , כשבאתי לקחת את הקופסא, המכסה היה פרוץ. התברר לי שאבא היה לוקח את הכספים שלי כדי לקנות שתיה חריפה. פעם אחת שלחו אותי מהמספרה להביא מים בתוך כד זכוכית והכד נפל ונשבר. אז ברחתי הביתה כי התביישתי מאוד והפסקתי לבוא למספרה, למרות שבעל המספרה ביקש מאוד שאחזור וניסה לשכנע שכל ום לא קרה .

כיהודי."

שמונה

10

ה עלייה ארצה

1948 – "החלו להגיע שליחים רבים, כמו בן - גוריון ומשה שרת ודיברו על לב היהודים לעלות לארץ בהקדם ואז – תוך שנתיים, יהדות בולגריה התחסלה כמעט ולא נשארו יהודים בבולגריה רוב אנשי הקהילה היהודית עלו לישראל". "כשהגיע הזמן לעלות ארצה, חויבה אמא להתגרש מאבא. אני זוכר אותי הולך איתה לבית - המשפט ואיך השאירה אותי לחכות ברחוב עד שתסיים עם השופט. אך השופט עשה "משפט שלמה" וקבע שאחי הקטן, שהיה אז בן ארבע, יישאר עם אבא בבולגריה ואני אהיה עם אימא. באין ברירה אחרת, נשאר אחי עם אבא ו מעול הוא ם לא שמע שיש לו אח ואמא בישראל 1949 – ינואר " עלינו, אמא ואני לישראל (סבתא עלתה שנה אחרינו ולא ברור לי למה) . אמרו לנו שבישראל אין מטאטא קש, לכן הבאנו כמה ..וכן קופסאות סיגריות בולגריות . הבולגרים הם עם נחמד וגם לעליה הבולגרית שהגיעה ארצה, יצא שם של אנשים פשוטים ונחמדים – לא מתמרמרים ומוכנים לעשות כל עבודה. – יהדות בולגריה ינקה את אופי הבולגרים " "בעלייה לארץ נסע נו ברכבת לבורגס, שם חיכתה לנו א יני ת מסע בשם בולגריה, בצבעים לבן ירוק אדום, הנושאת את דגל בולגריה. ש נו כא ט רבעה ימים בצפיפות נוראית. על הא יני ה, כל המכולות שהיו מיועד ות לאחסון חיטה ושעורה, הוסבו למכולות עם דרגשים עבור אנשים. אמא ואני קיבלנו דרגש לעצמינו. אחרי ארבעה ימים הגענו לחיפה, שם חיכה לנו דוד שלי שחי ביפו. יפו קלטה אז כמעט את כל יהדות בולגריה. הדוד עלה כ חצי שנה, או שנה לפנינו והוא התמקם באחד הבתים העתיקים ביפו. אני זוכר איך זרק לנו הדוד כיכר לחם מהרציף לאני . יה כל אחד מ היהודים ביקש והתחנן לחתיכת לחם. אחרי שעברנו האבקה, נלקחנו למחנה אוהלים בפרדס - חנה, למשך כחודשיים. זאת הייתה תקופת חורף ובמחנה האוהלים ירדו גשמים עזים. חולקו לנו אז מנות מזון במרכז חלוקה בפרדס חנה. אחרי תקופה לא ארוכה, הדוד שלי אסף אותנו אליו ליפו, שם היינ ו כחצי שנה בחורבות יפו ליד הים. תשעה איש בבית קטן, עד שאמא מצאה בית ישן בגבעת עליה שהיא ג'בלי ה, י גרנו מטרים ספורים מהים שהיה אחד הדברים המאושרים בחיי

אז..

אינני זוכר מתי עברנו מהחדרון ביפו ל י ג'בלי ה. סבתא, שעלתה כשנה אחרינו, גרה אז על גבעה שנקראה "השטח הגדול" ביפו, שם היו זונות ופשע. הגבעה הייתה מלאה בתים הרוסים של הערבים וכל אחד מצא לו פינה".

11

"היינו כל - כך חדורי תיק ו וה ואידאולוגיה – "כי זאת הארץ שלנו", אך המצב היה קשה. בתקופת יפו הייתי מסתובב מאושר וזה הדאיג את אמא, לכן רשמה אותי לאיזה בית - ספר שאינני זוכר את שמו. אבל אחרי זמן לא ארוך, הועברתי למוסד "אונים: בכפר - סבא למשך כחצי שנה, בסביבות גיל עשר וחצי.

פנה" להעביר ילדים למוסדות של הסוכנות וזה נתן למשפחות מרווח מחייה להתבסס קצת כלכלית.

כשבגרתי, ש אלתי את אמא מדוע העבירה אותי ל"אונים" ואז התברר זאת היי ש ו ה מן "א ת

כשעלינו, היו בעיות עם משרד הפנים ואמא רשמה אותי יליד 1939 , כך שנחשבתי גדול בשנה ויכולתי ללכת ל"אונ ים". חצי שנה בלבד העברתי במוסד "אונים" ואז עברתי ל"חוות הנוער הציוני" בקטמון, ירושלים ואינני יודע עד היום מה היו השיקולים להעברתי לשם.

12

קבוצת שלהבת בחוות הנוער הציוני

בחוות הנוער הציוני ע"ש ישראל גולשטיין, היו נערים מכל העולם. הייתה לנו מקהלה שהייתי שותף בה, הייתה לנו תזמורת ואפילו שרנו אופרה וניגנתי על מפוחית . קבוצת "שלהבת" שהייתי חלק ממנה , מנתה שלושים נערות ונערים. עבדנ ו בבניין הארץ. עזרנו לעובדי הבניין ל ב נות בתים ולפוצץ סלעים. בהמשך, עבדתי כמסגר ואני זוכר שהייתי מתקן מיטות. היינו לומדים ועובדים".

13

תעודת סיום הלימודים בחוות הנוער הציוני

14

עג'מי.

בכדי לשרוד, אמא הייתה שוטפת רצפות בבית - החולים "דונולו" ביפו, בשכונת

בגבעת עליה הכירה את בעלה השני, אזרח עובד צה"ל והם חיברו חייהם יחד. הם חסכו כסף וקנו בית ברמת - הטייסים, שם נולדו אחי התאומים רבקה ודוד. אבי החורג הביא אתו את בתו נעמי והפכנו למשפ

חה.

יוסי עם אחיו התאומים הקטנים דוד ורבקה

"בינתיים, בבולגריה, אבי הארמני התחתן ואחי הצעיר שנישאר אתו "קיבל" אמא חדשה. אחי חי עם המשפחה הארמנית, עם הסבא והסבתא ומעולם לא סופר לו שיש לו אמא ואח בישראל. כשעלינו, אמא לא יכלה להילחם על אחי והייתה חסרת אונים. היא הייתה בוכה המון ונהגה לשלוח לו חבילות שהיה מקבל ב ע ילום שם ולא ידע על אמא. כשאמא פגשה אישה שהגיעה מבולגריה, היא ביקשה ממנה לחפש את אחי ולספר לו עלינו. כשפגשה אותו הוא כבר היה בוגר ושאל "מה זה ישראל?". מעולם ל א סופר לו עלינו והוא ש : אל "מה, אמא שלי זאת לא אמא שלי?"

15

סבתא "בבו" בעת ביקורי בבולגריה 1965

16

בגרות

בשנת 1956 , אחרי כשש שנים בחוות הנוער הציוני בקטמון, בגיל 16 , הצטרף יוסקה לגרעין אשר היה מיועד לקיבוץ "אושה ", אך הקיבוץ, לאחר תקופה קצרה, החליט שאנשי הגרעין אינם משתלבים היטב באושה והוחלט לפזר את הגרעין. יוסקה חזר למשפחה בתל - "חייתי עם אמא ואבי החורג במשך כשנתיים שבהם היו מתחים ביני לבין אבי החורג. עבדתי בחרטות ומסגרות ואת המשכורת נתתי לבית" "בשנת 1958 קי בלתי צוו גיוס, אך לא גוייסתי עקב מחלת הפוליו שחליתי ב ילדותי והוכרתי -כ בלתי כשיר תמידי. = ב כ ת עלתה ההחלטה לחזור לקיבוץ אושה בגפי. הגעתי לקיבוץ בשעת מנוחת הצהרים כשהחברים, רובם, נחים בחדרם. פגשתי מישהו ואמרתי – "אני רוצה להתקבל לקיבוץ, למי אני פונה?" הפנו אותי לאדם מסויים (דב צירלין) ונאמר לי – "אתה לא צריך לעשות שום דבר, רק תביא סדינים". וכך, כעבור כשבוע כבר הייתי בקיבוץ ושם החלה תקופה מאוד מאושרת שלי". שנת ב 1962 – כעבור ארבע שנים מאז חזרתי לאושה ומכיוון שהייתי בקי א בשש שפות, כולל פורטוגזית שלמדתי בירושלים, נשלחתי לשליחות בת שלוש שנים בסאן פאולו, ברזיל מטעם "הנוער הציוני".

אביב.

אז

17

בחורף 1965 , בעודי בברזיל, קיבלתי מכתב שנוצר קשר עם אחי הצעיר ואז, בדרכי חזרה מברזיל ארצה, עברתי דרך בולגריה לפגוש את אחי הצעיר שנישאר שם. אז גם נוצר... חודש הקשר ביננו. א חי היה אז חייל, בתקופה בה לא התקיים קשר בין ישראל לבולגריה ואסור היה לו לפגוש . אותי התאכסנתי בבית מלון ו בעיר נפגשנו בלילה בשעת חשיכה . באמת שהרגשתי זרות. .. לא הכרתי אותו ולא הרגשתי קרבת אחים ביננו. לבקשת אמא הייתי אמור לפגוש רק את אחי, אך הוא סיפר לסבתא , שהביאה את כל המשפחה ואת אבא, לפגוש בי . באמצע הלילה הגיעה המשפחה למפגש ואבא ממש רעד מרוב התרגשות. לא רציתי לפגוש אותו בגלל משקעי העבר , הוא הציע לי יתו א ללכת לטייל בעיר למחרת היום , את הטיול סיים אבא בבדיחה גרועה וכשהייתי צריך לעלות על רכבת בסופיה ולחזור ארצה, הוא לי: "אתה יודע שאני מסוגל לעצור את היציאה שלך מבולגריה ולא לתת לך לחזור לישראל..." עניתי: " רק תנסה ולא תזכה לראות אותי שוב...". בעקבות הבי קור בבולגריה, חודש הקשר עם אחי. שאלתי: "איך זה שלא ידעת שיש לך אמא ואח?" הוא ענה שלא דיברו בבית בכלל על קשר ע יהודים. נשארנו בקשרים ממש טובים. ברגע

אמר

ם

שהקשר נוצר דרכי, נוצר גם הקשר עם אמא ואף נסענו יחד לבקר.

אחי גרו 1965 בעת הביקור בברזיל

18

התכתבנו הרבה על ישראל וכמה היא ארץ מתקדמת בהרבה מבולגריה. עם הזמן עלו אחי שוא תו לישראל ונקלטו באריאל. לפני כן הגיע אחי כפועל בעבודות ברזל ועבד בתחנה המרכזית. הוא קיבל אז כ - 700 דולר שהיו הון תועפות בבולגריה ושלח למשפחה. כחודשיים אחרי שהגיע לארץ, העלה את המשפחה. חייהם הכלכליים היו קשים כאן בארץ ואחרי כשנתיים הם חזרו לבולגריה.

יוסק'ה בקיבוץ אושה

19

נישואין

1967 – "ראיתי את עצמי בשל לנישואין. פגשתי את גלי והקמנו משפחה. נולדו לנו שלושה ילדים – זהר, אורית ואיתי במהלך השנים 1974-6 יצאה המשפחה לשליחות של הנוער הציוני באנגליה ואחרי החזרה מהשליחות, נולד ניר, בני הרביעי. התברכנו, גלי ואני בעשרה נכדים מקסימים, אך איני מגדיר עצמי כ"סבא משוגע" אני אוהב את המשפחתיות. "

" את מרבית חיי חייתי ללא אמא. מרגע שהתחתנתי אמא הייתה מגיעה לביקורים באושה בעיקר בזכות ה נכדים. אהבתי אותה, כמובן, אך לא חוויתי איתה חיים נורמלים של בן ואם ".

20

מפגש עם מחבלים

"אחרי מלחמת יום כיפור, בשנת 1975 , קיבלתי אישור להתגייס בגיוס מיוחד, כחייל מילואים, יחד עם עוד רבים שנ ד חו בעבר עקב בעיות בריאות. עברתי טירונות מהירה בקדום ושובצתי לחיל כללי ולאחר מכן ליחידת הקישו לאו"ם. קיבלתי דרגה פיקטיבית של קצין. התפקיד כלל סיורים לאורך הגבול הסורי. כך, לאורך כשנתיים. באחד הימים, בדרכי לחתונת אחותי, עליתי על טרמפ בצומת "המוביל". ברכב היו שניים: ה נהג ונוסע מאחור שלא ממש הייתי מודע אליו. כשהבנתי שאני נוסע עם ערבים, עלתה בי תחושה רעה. "חיבקתי" את רובה ה - M 16 . בשלב כלשהו בנסיעה נעמד הנוסע שישב מאחור. הרגשתי מכה ודקירת סכין. נאבקתי בו ואז גם הנהג הוציא סכין ודקר. נאבקתי בשניהם בכוח, תוך שימוש בידיים וב רגליים. לא נלחמתי מתוך שנאה, אלא נלחמתי לא לראות את עצמי זרוק בתוך איזה בור מים. הנהג איבד שליטה על הרכב באיזור אלון הגליל. הרכב נתקע בגבעה בניצב לכביש. בכדי לברוח, נגחתי עם הראש את החלון שלידי ופתחתי את הדלת. יצאתי החוצה ואחרי יצא גם הנוסע מאחורי. הוא ברח לכיוון יער הסוללים והנהג, נסע לאחור וברח עם הרכב. הייתי כולי מלא בדם. חיפשתי טרמפ שיעצור לי. נדקרתי כ - - שתיים עשרה פעמים. נלקחתי לבית והח- לים האיטלקי בנצרת. היה לי מזל שהיה חורף ולבשתי כמה שכבות. הדקירה הראשונה נתקעה בארנק שהיה בכיס השמאלי של החולצה ושאר הדקירות לא היו מאוד עמוקות. תפרו לי את הפצעים ואז הועברתי לבית - חולים "העמק" בעפולה, שם גם נחקרתי ע"י השב"כ ושותפיהם ונשאלתי מה עמדתי לגבי החיכוך היהודי ערבי ... עד ששוחררתי. כאן הסתיימה "הקריירה" הצבאית שלי. אחרי האירוע עם המחבלים, לא נ ק ראתי יותר לצבא. "תמיד אמרתי שאיני מרגיש שנאה כלשהי, או פחד , בע ק בות התקרית הזאת. בכמה הזדמנויות אמרתי והדגשתי שאיני שונא ערבים. אמרתי שאנחנו שחקנים בלית ברי רה בסיפור היהודי ערבי. המחבלים נתפסו רק אחרי כשנתיים כשהנשק שלי נמצא בעת חיפוש באל א- קצה. דרך מציאת הנשק, המחבל שנהג ברכב נתפס וקיבל שבע - עשרה שנות מאסר. רק לאחר תפיסת המחבל, כשהמשכתי להגיד שאיני שונא ערבים, נערכה פגישה ביני לבין משפחת המחבל. האם ביקשה את עז רתי לערער על גזר ה ד ין ואני אמרתי שהוא היה צריך לקבל יותר משקיבל כי הם ניסו לרצוח אותי ולא רק לחטוף. אמרתי גם שאיני שונא אותו ואוכל אף לסלוח אחרי שירצה את עונשו. עדיין, עניין אותי לדעת מה עבר בראשו של המחבל בעת התקיפה ומה הם חשבו לעשות בי.

ר

21

– בקיבוץ והדרך נמשכת לאורך.....

כשישים שנה עבדתי במוסך הקיבוץ. תוך כדי שנים אלה יצאתי פעמיים לשליחויות, למדתי - בבית ברל ועוד שנה באפעל כהשלמת השכלה בתולדות ישראל. עברתי קורס מסגרות במדרשת "רופין" ועזרתי לצוות המסגר יה, י הדרכתי בצעירותי קייטנות נוער באושה – מחזורים של שבועיים יום ולילה מילאתי תפקידים משמעותיים שגרמו לי סיפוק בחיי בקיבוץ , הייתי רכז וועדת תרבות רכז וועדת ספורט , הייתי מזכיר הקיבוץ , מקשר ב"סלע" שזאת היתה תכנית סטודנטים עובדים לומדים... הדרכתי חמש שנים שנת ש ירות .

שר בחגים במקהלת הקיבוץ והייתי אף רוקד בכל החתונות את ריקוד

שנים רבות

אני

ה"שרהל'ה"

ממשפחתי המורחבת נשארנו אחי דוד ואני, היחידים מבין החיים וממשיכים לשמור על קשר חם וטוב

אחי נפטר בבולגריה מאירוע מוחי שעבר בגיל 70 , אך נשארתי בקשר חם עם

משפחתו.

אחותי החורגת – נעמי, נפטרה בגיל 50

אחותי רבקה נפטרה אף היא, בגיל צעיר יחסית, מסרטן

אמא נפטרה אף היא לא מכבר – ואני מתגעגע.

מתגעגע לכל היקרים לי שאינם,

מתגעגע לבני איתי המיוחד כל כך -

– פשוט מתגעגע.

22

"הרבה פעמים אני פשוט סקרן בלתי נלאה"

"אני אוהב את העולם ואני חושב שהעולם אוהב אותי"

" משואה לתקומה ויש לי הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש "

ביתי זוהר ואני בריקוד לחג שבועות

23

24