בית הספר התיכון דקל וילנאי עמל למדעים ולאמנויות - עיתון מחצית ב' תשפ"ב

שחור לבן ודם 2 דניאל לברקו, אלה הררי, רוני דודיאן, אגם סבג, יותם סקלוט ואריאל מאירי - יא הוא היה רק נער רגיל שהרגע סיים תיכון ורק רצה לתרום, להתגייס לקרבי זה היה החלום. קם מתארגן יוצא למסיבות, נהנה לחיות ובסופו של היום חוזר לבית לישון. לבקו”ם הגיע בריגוש במדים ירוקים רצה להיות לבוש. את הטירונות והמסע עבר בהצטיינות אך בין רגע הגיעה הריקנות. הילד שרק רצה לחלום כבר לא יכול לישון, לישון? לישון? מה זה לישון? דבר שקורה רק בחלום ואפילו בחלום הוא לא יכול לישון כי גם בתוך החלום בום בום זה כבר לא טריקה בדלת, זו הטראומה מתפרצת. הפגיעה, הניצול, חוסר האונים, כמו תינוק שנזרק לכלבים, כמו פצע פתוח שלא מנסים לסגור, כמו להשתמש בבחורה ולזרוק אחרי יום, זה כמו לירות לעצמך בראש. הוא כבר מאבד את עצמו הוא זועק לעזרה ואין מי שישמע. איפה המדינה? המדינה ששלחה ילד להגן על המולדת והבטיחה להחזיר אותו לפתח הדלת, אותה מדינה היא מדינה מטומטמת! אמנם החזירה אותו לפתח הדלת אבל על הנפש שלו השאירה צלקת. והצלקת היא לא עוברת היא נשארת לנצח אך החיים צריכים להמשיך לא? והקרב, אותו הקרב מתוך מיליונים, אותו הקרב שניפץ אותו למיליונים, שניפץ כל תקווה, כל שפיות, כל שמחה. הקרב ששינה את כל אלה והפך אותם למיליוני רסיסים של עצב ופגיעה, רסיסים של חוסר תקווה, של כל סיכוי להקים משפחה, של כל יכולת לחיות חיים בביטחה, בכבוד את יכולת לעמוד בפני עצמך, את היכולת לעבוד ולהתפרנס בזכות עצמך. כל יום שעובר הוא כמו סרט אימה והפחד, הפלאשבקים מאותו היום, מאותו הקרב שמחזירים אותו בשנייה לאותו רגש של אובדן, לאותם המראות הקשים, המזעזעים של אחיו. חבריו ששפכו דמים ודמם נשפך. וכשהוא חוזר הביתה כולם מבקשים. ספר, ספר הכל ספר למה בלילות אתה לא ישן, ספר חוויות, ספר את אותם הזיכרונות על גבי זיכרונות בצבעים וסגנונות אך מה שהם לא יודעים שאותם הזיכרונות הם בצבעים שחור לבן ודם. וברגע אחד הוא נזכר ושוב רוצה לברוח. הוא לא מצליח. הוא לא מצליח לדבר על אותו היום, הוא לא מצליח להעביר אותו, לא מצליח לשכוח, והוא רק רוצה להיעלם. ואיך מצפים ממנו להמשיך את החיים כרגיל? כשעבורו כל יום הוא מלחמה מחדש. כל יום הוא סיוט מתמשך, והוא בעצמו כבר לא מוצא סיבה להמשך. כל זיקוק. כל ניפוץ. כל צליל שאינו צפוי. מחזירים אותו לאותו היום הלא רצוי. וכל פורים כל עצמאות במקום לחגוג ולשמוח הוא נמצא בחדר עם אוזניות מנסה לברוח. כי את המציאות הזו הוא כבר לא יכול לשמוע. ובשביל להמשיך הלאה הוא צריך סיוע. לא מגיע לאנשים שנלחמו עבור המדינה לקבל עזרה מהמדינה? לא נראה לכם תקין ושפוי שאותם אנשים שנלחמו עבורך תילחם למענם? והצבא מה איתו? רק אומר ״ אל תסתתר, אל תוותר אתה חזק אתה תתגבר״ אבל בפועל שאתה שבור ומרוסק לא שמים עליך פס, כבר הוא מתחנן לעזרה אך איש לא נמצא. אין מענה זה כמו לדבר לקיר ואת הבעיות שלך אף אחד לא מכיר. לא משנה כמה תלחם בבירוקרטיה של הממשלה אתה תתייאש ותישבר והטראומה כל הזמן דקל וילנאי עמל - למדעים ואומנויות 31