תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

100

אידה

לא הייתה. אולי ההיא העדיפה את המופע הראשי ולא נשארה לראות את ההדרן, חשבה לעצמה. בניגוד לפעם האחרונה, בחרה בשמלה מכותנת סאטן פרחוני בגוון כחול רויאל שהגיעה עד לשוקיה, עם מקטורן בגוון בז' מעוטר בסיכה האהובה עליה. סיכת זהב בצורת פרח, שנתן לה כשהחלו להתראות. "אם תרשה לי כבוד השופט, אשמח לומר מספר דברים". השופט שגם לו היה מבט מעט מופתע, כיווץ את שפתיו וענה, "לאור הנסיבות ארשה זאת, אבל בבקשה עשי זאת בקצרה". היא לקחה נשימה עמוקה, ולרגע עברה לה המחשבה כי אולי לקחה בטעות גם את של שאר האנשים באולם כי כל המבטים עדיין היו נשואים אליה. היא הישירה מבטה לעבר הצד השני של האולם. "לצערי בעלי כבר איננו וזאת אני לא יכולה לשנות". בתזמון כמעט תהומי, היא החלה במאבק עקשני בגרונה שאיים להוציא אות שבירה. היא השיבה את מבטה אל השופט ולקחה עוד נשימה. "הדבר היחיד שאני מבקשת מבית המשפט הוא צדק למען משפחתי שנמצאת פה אבל גם בשביל הדורות הבאים שלה, שגם עליהם הדבר הזה ישפיע עמוקות וזאת אני יכולה להבטיח לך כבר עכשיו. בנותיי נשארו בלי אבא ולנכדיי לא יהיה סבא. בשבילם אני פה, אך ורק בגללם ובשבילם. האנשים האלו לא רק פגעו בבעלי אלא בדורות שלמים, ועל זה הם צריכים לשלם מחיר כבד". השופט לבסוף הסכים עם הדברים, למרבה פליאתה. הוא מראש לא נראה לה כטיפוס שמשנה דעה, עורך דינה הרי הזהיר אותה. אך לבסוף הוסיף לשני הגברים עוד מספר שנים לגזר דינם המקורי. הוא הכה בפטישו, הפעם קצת פחות בחוזקה. שני שוטרים נכנסו וליוו את שני הגברים מחוץ לאולם ובתקווה גם מחוץ לחייה. היא ציפתה שתחוש הקלה כלשהי, אך זאת לא באה. אם זה מה שייחלה לו, למה זה עדיין לא מרגיש לה מספיק? היא לעולם לא תשכח את פניהם מלאי השנאה של השניים כשלוו החוצה, למרות שחשבה שזו דווקא היא אמורה להיות עם פנים זועמות. לא, זה היה יותר חשש מזעם. אלו הם הפנים שלה שכעת ננעצו במוחם כ"האשמה", והיא זו שיזכרו בשנים שיבלו בכלא וכשהם יצאו לחופשי מה יקרה? הם הרי יודעים איפה היא ומשפחתה גרה. אם זה לא הספיק, מרים סיפרה לה לפני מספר ימים ששיחקה עם חברה ברחוב שליד ביתם וילדים מבית ספר אחר שלא הכירה, החלו לקרוא לה בשמות, לפני שהסתלקו חתמו את נוכחותם בקריאות "יהודייה מלוכלכת". דף חדש אולי? התחלה חדשה כלשהי, אולי זו תהיה התרופה שהיא ובנותיה כל כך צריכות. הרי יש לה משפחה במדינת ישראל, ששמרה איתם על קשר במהלך השנים. הם אפילו סיפרו לה על מקום שבהתחלה בקושי הצליחה להגות -"עמק חפר". מקום עם שם תמוה מאוד חשבה, אפילו היו שם ביצות בעבר, כך לפחות טענו, אבל מגיעים לשם הרבה עולים

מכל מיני פינות בעולם וסיפרו לה שהמקום טוב. היא יצאה אז מהאולם, ניצוץ של תקווה חלף בעיניה. אולי גם להם יהיה שם טוב, לעולם לא תדע עד שתנסה. לבסוף, היא באמת ניסתה.