תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

אידה

99

מגדלנה ניצלה מיד את ההזדמנות שאחותה הגדולה סיפקה לה והוסיפה "זה אולי ייקח זמן, לך ולבנות, אבל אתן תעברו את זה, אין לי ספק בכך". אבל היא לא הפנתה את מבטה אל אחיותיה ולא פצתה את פיה. עיניה התמקדו ברחובות שחולפים לנגד עיניה במהירות סבירה בהחלט. זוג מבוגרים הולך לו לאיטו עם שקיות מצרכים וזוג צעיר הולך כנגדם, שלובים זה בזרועה של זו. לא היו הרבה אנשים בשעה זו, אמצע היום והשמיים בהירים כיאה לתחילת הקיץ. היא תמיד אהבה את העיר. היא זוכרת זיכרון מעורפל עוד מפולין כשהייתה בת שלוש והוריה בישרו לה שהם עוברים "ליבשת אמריקה הדרומית, לסנטיאגו". העיר הייתה כל כך יפה בתקופה הזו, שחשבה שאף אחד שעבר ברחוב לא היה יכול להעלות על דעתו, שעולמו של אדם אחר ההולך לידו ירד לטמיון לפני מספר דקות עם שמיים כה בוהקים. היא עצרה ליד ביתה של פאני ושתי אחיותיה ירדו מרכבה, שהרי אחותה הקטנה גרה באותה שכונה של השנייה. היא לא אמרה דבר, חיכתה לשמע צלילי עקביהן על המדרכה ולקול טריקת דלת המכונית ויצאה בחזרה לביתה. מה תאמר למרים? גם שתגיע השנה שהגברים המרצחים ישתחררו מהכלא ויחזרו להסתובב ברחובות העיר, הן עדיין יהיו קטנות מידי. מרים בת שבע ואליזבת הקטנה רק שנה. שנה אחת רק הספיק ליהנות ממנה וכבר הלך לו. היא קיבלה ממנו את עיניה הירוקות, זו כנראה תהיה המזכרת היחידה שלה ממנו. כל פעם שהסתכלה על התינוקת לא יכלה אלא לראות את דמותו בה. אבל שנה זה לא מספיק. גם לא שלוש ובטח שלא חמש. כשבוע לאחר אותו יום בהיר, היא הגיעה בחזרה לאותו אולם לאחר הפצרות וצעקות שהיא בטוחה שנשמעו בכל רחבי הבניין שבו היה משרד עורכי הדין. השופט, אותו אחד, היה רפוס בכיסאו ולבוש באותה גלימה שחורה חסרת צורה, רק כשהיא נכנסה לאולם טרח ויישר את ישיבתו שתצדיק אולי את מעמדו באולם. עורך דינה החל בטיעוניו, הציג ראיות, את הממצאים מהזירה של בעלה ואת קור הרוח של הרוצח בעת שירה את שני הכדורים ששמו קץ לחייו בחנות הרהיטים שלהם. תחילה הרעיון הצחיק אותה, "מה לי ולרהיטים?". הם החלו בחנות קטנה שעמדה מספר רחובות מביתם ומכרו בה רהיטים בודדים, עם השנים גדלו והחלו להעסיק עובדים ונגרים טורקים וערבים, שייצרו תוצרת משלהם. לבסוף היא באה כל יום ועזרה עם החשבונות. משהו בכל זאת יצא מהרהיטים האלה. היא מצאה לה תופרת שתפרה לה בגדים שלא ראתה בשום חנות שמחשיבה את עצמה כעכשווית ולימים הכירה אותה גם לאחיותיה. החנות אפשרה להם אורח חיים נינוח למדיי. שני הגברים ישבו באותו מקום, אך הפעם הבחינה דווקא בחילופי מבטים הרוויים בחשש. לפתע קלטה בזווית עינה אחד מהם מסתכל ישירות אליה, מבטו היה נוקב ועיניו מלאות שנאה. שנאה, כמובן, כי העזה 'ברוב חוצפתה' לערער על פסק דין שהיה כאילו לקוח מאחד מספרי האגדות שמרים שלה אוהבת. היא החזירה לו אותו מבט נוקב והסיטה את מבטה בחזרה לעורך דינה שישבה מאחוריו. לאחר שעורך דינה סיים את דבריו, החלו דברי ההגנה המגוחכים. שוב. לאחר שגם אלו הסתיימו השתרר לרגע שקט צורם באולם. היא החלה לקום על רגליה, וחשה תוך כדי כך שכל ס"מ בהתרוממותה מושך אליה עוד ועוד מבטים מסוקרנים. בניגוד לפעם האחרונה, היא הייתה האישה היחידה באולם, גם האישה עם המטפחת כבר