תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

14

ליטופי האבדון

אופליה הסתכלה עליו, כאב ליבה עבר דרך עיניה אל ליבו של דין. "אל תכעס עליי, דין." "אני לא כועס. אנשים מתים לא כועסים." המילים שאמר רק גרמו לאופליה לבכות בשקט. כאב לו לראות את המלאך שכל כך אהב סובל כך. הוא חזר והתיישב על קצה הגג. "אין לי דרך לחיות בלעדייך. אני אוהב אותך, אופליה." אופליה פסקה מלבכות. כל מה שיכלה לעשות היה להצטרף אל דין בקצה הגג, ולחבק אותו.

הוא הרגיש שהיא צריכה את החיבוק הזה יותר ממנו. "אף פעם לא סיפרתי לך למה בעצם הגעתי הנה." אופליה נשמה עמוק, מתכוננת לצלול לתוך החתכים הכי עמוקים בליבה. "אני התאהבתי, דין."

המילים שרטו את דין בצורה שלא הכיר לפני כן. זו לא הייתה קנאה, אלא רק עצב. "וכל מה שהוא נתן לי בחזרה היה הרס עצמי ושקרים. זה הרס אותי. אני לא חושבת שאני יכולה כרגע למצוא את עצמי לוקחת צ'אנס ונפגעת שוב." היא התחילה לדמוע, אבל ניסתה לעצור בעצמה. היא לא הצליחה. "איך ממלאים לב שכבר לא יכול להרגיש כלום?" פתאום, דין הבין שלא באמת אכפת לו שהוא לא יהיה עם אופליה. אכפת לו ממנה. הרבה. אבל לא בצורה שהוא רצה. הוא נישק את אופליה על ראשה וחיבק אותה חזק. כל מה שרצה, היה להרגיש משהו שלא הרגיש כבר הרבה זמן, והרגיש בצורה מוזרה על הגג באותו שבריר שנייה. אושר.

צילום באדיבות אפיקי עמק חפר