תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

ליטופי האבדון

13

לוק שתק במשך כמה שניות והביט בדין. "אז אתה חושב שאתה מאוהב בה?" "אם זאת לא אהבה, אז מה כן?"

דין המשיך לחשוב על אופליה במשך מחזור ירח אחד שלם. ככה אופליה קראה לחודש שלם ומאז גם דין קרא לו כך. הזמן המשותף היחיד שבו הם חלקו מרחב משותף היה בטיפולים הקבוצתיים. כל שבוע, ביום שלישי בשעה חמש, קבוצת הנוער של המחלקה שלהם הייתה נפגשת בחלל סגור ומחניק עם פסיכולוגית שחושבת שהיא יודעת מה עובר עליהם. כל אחד בתורו היה מדבר על הנושא שניתן השבוע ומשתף את האחרים בדבר אחד, שלטענתו היה "סיבה טובה לחיות". כולם היו משקרים בנקודה הזאת. אבל דין אהב את הפגישות האלו. הן היו השעה היחידה בשבוע שבה יכול היה לראות את אופליה במשך שעה רצופה. וזה לגמרי הספיק לו. "חברות". זה היה נושא השבוע באותה פגישה גורלית. משהו בדין אמר לו שזו ההזדמנות שלו להגיע אל אופליה. הפסיכולוגית שאלה כל אחד מהמשתתפים מי הבן אדם הכי חשוב וקרוב אליו במחלקה. התרגיל הזה היה אמור לקרב בין אנשים ולגרום להם להרגיש טוב יותר. עד שהגיע התור של אופליה. "כן, אופליה, מי הבן אדם שהכי חשוב לך במחלקה?" אופליה הרימה את מבטה מהצמיד שענדה על ידה. היא העיפה מבט קלוש אל דין, דבר שכבר סימן לו טובות, מכיוון שאפילו את זה התנגדה לעשות בשבועות האחרונים. אופליה היססה והסתכלה שוב לעבר דין בעיניים עצובות. "ליאם." הלב של דין נקרע ונופץ למיליון ריסים על אבן, שנקראה "המילים של אופליה". המילה היחידה והתמימה לכאורה, שם של גבר אחר, צרבה את ליבו של דין והקשתה עליו לחשוב בהיגיון. הוא רץ מהמפגש, זעקות הפסיכולוגית שקוראות לו לחזור רודפות אחריו בעודו מחפש את הדלת. אבל שום מילה לא רדפה אותו יותר ממילתה של אופליה. הוא פתח את דלת הגג. אוויר צח, שהיה אמור לגרום לו להרגיש טוב יותר, הרגיש כמו בטון שמונע ממנו להגיע אל מטרתו. הגג הרגיש כמו הבחירה הבטוחה. הוא שמע לא מעט סיפורים על גגות, שהמטרות בהם צלחו והאנשים הגיעו לרצפה. נקודת מפגש של ילדים שהתאבדו. דין שמע את דלת הגג נפתחת, בעודו מביט אל הנקודה שבה הכל אמור להפוך לטוב יותר. "אל. אני לא אצליח לסלוח לעצמי אם העולם יאבד מישהו כמוך בגללי." זה כל מה שהקול הסדוק של אופליה הצליח לבטא. אבל דין לא פנה לאחור. "אל תתני לעצמך כל כך הרבה קרדיט. את לא הראשונה שבגללה אני עומד פה." השתיקה של אופליה רק גרמה לכאב הלב של דין לגבור. הוא נפנה להסתכל עליה. "את פשוט נעלמת. הלכת ולא אמרת כלום, השארת אותי לגמרי לבד בתוך העולם הלא אפשרי הזה."