תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

12

ליטופי האבדון

שנוחות לו. או אולי זה היה מכיוון שלא היה מתעורר כל בוקר מצעקות וריבים שמילאו את חלל הבוקר בתחושת פחד ואימה, אלא מאור השמש שחדרה לחדרו דרך החלון החסום בסורגים. או אולי מכיוון שפה לפחות לא מכריחים אותו להיות מישהו שהוא לא. או שאולי זה היה בגלל אופליה. דין הכיר את אופליה ביום שהגיע למחלקה. היא הייתה הבן אדם היחידי שבמקום ששוררת בו תמיד תהייה של מוות, הרשה לעצמו לחייך. עיניו פגשו בה בפעם הראשונה בעודה מנסה להקליט את עצמה שרה את השיר "התאבדות" של אביב גפן. דין התיישב לידה בשקט. "קצת אירוני, את לא חושבת?" שאל, מביט במילים המתנוססות על גבי הדף המקומט. אופליה הביטה בו וחייכה חצי חיוך. "לפחות אני מנסה לצייר טיפת אמת בתוך הסיטואציה המזויפת הזאת." דין הביט בה בבלבול. "למה את מתכוונת?" "לפחות אני כנה עם עצמי ועם העולם החיצון, ולא מנסה לחשוב שלמישהו מהמטפלים פה באמת אכפת ממני, ולא רואה בי עוד "טופס". " מאז אותו משפט, דין ואופליה הפכו לחברים טובים, ואולי גם לאנשים היחידים שאכפת להם זה מזה במחלקה. הם היו מדברים בעיקר על מוזיקה ועל החיים לאחר המוות, מנסים לנחש בחצי אירוניה מה יקרה להם בעוד חודשים ספורים. לפעמים אופליה דרשה מדין לספר לה על חייו לפני המחלקה. לפעמים דין ניסה לשאול את אופליה על הסיבה לכך שהגיעה למחלקה, אך ללא הצלחה. לפעמים, הם גם פשוט בחרו לשתוק ביחד. למרות השעות הארוכות שבילו יחד, דין לא התאהב באופליה. הוא פשוט הרגיש שהיא רואה אותו. באמת רואה אותו. לפעמים הוא חשב כמה קל ומאושר היה הכל אם הם היו פשוט מתאהבים. עד שיום אחד, דין הבין שהאפשרות הזאת יכולה לקרות. זאת הייתה קפסולה קטנה ולבנה, שהיה צריך לקחת רק פעם אחת בחיים והשפעתה מתחילה מיד; ולא שלוש פעמים בשבוע, כמו שאר התרופות שהביאו לו במחלקה הפסיכיאטרית. כל מה שהוא היה צריך בשביל לזכות באושר שחלם עליו, זה לשכנע גם את אופליה. הוא חשב שהיא מיד תסכים, כי מי לא רוצה להיות מאוהב ולהיות, סוף כל סוף, מאושר? אבל הוא טעה. אופליה צרחה עליו לצאת מחדרה, זרקה עליו ספרים ואפילו כמה מהתקליטים האהובים עליה. דין מעולם לא ראה את אופליה נסערת כל כך. היא שרטה אותו והכתה אותו, בכתה וצרחה עד שקולה נשבר. האחיות הגיעו בסערה אל חדרה של אופליה, יוצרות הפרדה בינה לבין דין. הפרדה שנשארה זמן רב לאחר מכן. "אני חושב שזה רשמי. אני מאוהב באופליה." דין ישב בחדר הפסיכולוג שלו. הוא הביט מבעד לחלון המשקיף אל עבר המכוניות הקטנות. כמה אירוני זה יהיה אם הוא יקפוץ דרכו דווקא עכשיו. "למה?" שאל לוק, הפסיכולוג שלו, משרבט משהו על הדף. "כל מיני דברים קטנים שפשוט רמזו לי שזה זה." המשיך דין. "מאז אותה תקרית היה קשה ליצור איתה קשר. היא לא מסכימה בכלל לדבר איתי. אני לא מבין למה." דין עצר לכמה שניות והמשיך. "אבל זה רק גרם לי להבין כמה טעיתי בנוגע לרגשות שלי כלפיה גם לפני. אני ממש מתגעגע אליה. אני בחיים לא באמת התגעגעתי למישהו, לוק. היא גם יפה. יפה מאוד. ואפילו אמא שלי חושבת שזה כבר מובן מאליו שאנחנו מאוהבים. אני חושב שזה מספיק אלמנטים להצביע על כך שאני מאוהב בה."