תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024
36
איפה אתם מרגישים בבית?
ויקטוריאנית, גיל שתיים עשרה- פשוט לחשוף את אהבתי לבגדים ולא להתבייש להתלבש איך שבא לי. לאחרונה ממש יצא לי להגשים )במחצית( את אחד החלומות האלה, בכך שיצאתי מהבית בחצאית. זה בטח נשמע לכם כמו שטויות וודאי ציפיתם למשהו יותר רציני מזה אבל בשבילי זה צעד ענקי. בחופשת פסח הלכתי לקורס משחק למשך שבוע, שבסוף כל יום הלכתי עם סבתא שלי לקניון שצמוד לקורס משחק, ויום אחד ראיתי חצאית מדהימה. היא לא הייתה משהו מיוחד או מאחד מהסגנונות שציינתי קודם, היא הייתה מאוד פשוטה, ארוכה בצבע גוף וזהו, אבל למרות זאת אהבתי אותה מאוד ולכן קניתי אותה. ידעתי שלא יהיה לי אומץ ללבוש אותה אבל בכל זאת רציתי אותה. שכחתי לציין משהו חשוב על הקורס שהייתי בו , והוא: האנשים שם היו נעימים ונחמדים. ההבדל בינם לבין האנשים שאני בדרך כלל לידם לא היה גדול אבל חשוב לציין זאת לטובת הסיפור. הרגשתי בטוחה ושלא שופטים אותי בכלל וזה נתן לי הרגשה נהדרת. אז לבשתי את החצאית. ציפיתי שיסתכלו עלי מוזר או שפשוט לא יאהבו אותה אז אתם בטח מנחשים כמה מופתעת הייתי כשהחמיאו לי עליה. וזה לא היה רק בנאדם אחד אלו היו כמה אנשים, גם כאלה שאני לא חברה שלהם! אבל עכשיו מה? עבר שבוע מאז וכבר הספקתי ללבוש את החצאית שוב וגם אז קיבלתי מחמאות. אבל העניין הוא שאני לא מרגישה בטוחה ככה בבית הספר. הילדה שקראה לי חמורה היא כבר לא האיום המרכזי אבל עדיין שופטים, מסתכלים, צוחקים. גם אם כל זה רק בראש שלי ולא שופטים אותי בכלל, זה עדיין מפחיד. והנה אנחנו. בסופו של הסיפור הקצר שפחדתי לכתוב. לא יהיה כאן סוף טוב, מהסיבה הפשוטה שזה עוד לא הסוף. אני עוד לא יודעת מה יקרה אבל מה שלא יקרה אני אהיה מוכנה אליו, כי עכשיו אני מבינה למה אמא שלי אמרה לי שזה רעיון טוב לכתוב את זה. כמובן שזה לא נותן לי עכשיו כוחות על ואני אהיה חסינה מכל דבר אבל לפחות זה צעד. וזה כל מה שאני צריכה כרגע.
צילום באדיבות רן פרחי רשות ניקוז ונחלים השרון
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker