תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

החוט המקשר

39

מהעבודה, מהמשפחה האישית שלה ושל אורי, העיקר להשאיר את המסך פנוי כדי לראות מה קורה בקבוצה כל הזמן. שעות. הוא היה שונה. העיניים הצוחקות כבו, 48 אחרי שבועיים חזר לחופשה קצרה של השיער הלבין או שאולי היה זה אבק שדבק בו ולא ירד בחפיפה, הזקן שגדל היה זרוע בגוונים לבנים גם הוא וכאילו האהוב הצעיר שלה חזר כאיש מבוגר למוד קרבות, ללא צלקות נראות לעין, אבל עם המון כאב בפנים. היא הניחה לו לישון, הכינה לו את האוכל שאהב ושכמעט לא נגע בו וליטפה את שערו כמו שאהב בתקווה שישכח קצת את מה שראה וחווה. הוא חזר לקרבות והיא חזרה לקבוצה. מהחדשות בתקשורת התנתקה, יצאה מקבוצות שפרסמו ידיעות שלא רצתה לראות, התעלמה מהודעות משפחתיות בנוסח "שמעתם ש...". היא לא רצתה לדעת מה עובר עליו שם, לא שהתיימרה להבין, אבל העדיפה לחכות לו שיחזור ויספר לה, הם תמיד סיפרו הכול זה לזו. כשהנייד שלה צלצל באמצע הלילה היא הייתה בטוחה שהיא חולמת, הזמזום והרטט התערבבו עם חלום מוזר שעד היום היא לא מצליחה להיזכר מה היה בו. אבל הזמזום והרטט לא הפסיקו והיא התעוררה בבהלה, שלחה יד לעבר הנייד, היססה לרגע אם לבדוק מי מתקשר, אבל לא רצתה לפספס וענתה. מיד ידעה שמשהו קרה. ההשתנקות מהצד השני של הקו גרמה לה לבדוק את זהות המתקשר. זו הייתה אחותו של אורי. הידיים שלה החלו לרעוד, היא הרגישה שהיא עומדת להקיא, הראייה היטשטשה והיא שמעה קול מוזר שואל "איזה בית חולים?" ואחרי שנייה הבינה שזה הקול שלה. הדס בקושי הצליחה לדבר, "תל השומר", צייצה בלחש ופרצה בבכי. היא ניתקה את השיחה והחלה לפעול על אוטומט. לשטוף פנים, לצחצח שיניים, ללבוש בגדים, לקחת סוודר, המפתחות של האוטו, הרישיון אצלה? לא משנה. מה השעה בכלל? היא הרימה את הנייד שלה ובהתה בשומר המסך הצבעוני שלה, נזכרת שתמיד צחקה על אלו שעל המסך שלהם הופיעה תמונת זוגיות מושלמת ומטופשת, כמו שקראה לה. "למה אני צריכה את הפרצוף שלך על המסך שלי, אני יודעת בדיוק איך אתה נראה, אני לא צריכה תזכורת", אמרה לו בלי ששאל והוא צחק. היא לא לגמרי זוכרת את הנסיעה לבית החולים, מזל שהשעה הייתה אחרי חצות או לפנות בוקר והכבישים היו ריקים. היא נכנסה בריצה ואז נעצרה. לא היה לה מושג לאן ללכת. באותו רגע הדס התקשרה שוב. "אני כאן. לאן לבוא?" עד לאותו רגע לא חשבה בכלל על האפשרות שיגידו לה לבוא לחדר מתים, יש בכלל דבר כזה בבית חולים? ופתאום זה הכה בה, שאולי הוא בכלל מת. החרדה אחזה בה, מקפיאה את הדם בעורקיה ואת היכולת להכניס אוויר חדש לריאותיה, לא משנה כמה ניסתה לנשום. "טיפול נמרץ נשימתי", הדס ענתה כאילו שומעת את הניסיונות שלה לנשום. "זה בקומת כניסה, אני באה לקחת אותך". בדרך לראות אותו, כשהדס פוסעת לצדה בעיניים נפוחות מבכי, עשתה עם עצמה חוזה. היא אפילו לא שאלה מה שלומו, אבל השביעה את עצמה שתהיה חזקה בשבילו בכל רגע, תעודד אותו וגם תצעק עליו כשצריך כדי שייצא מזה ויחזור הביתה. היא לא מוכנה לחשוב על אופציה אחרת. גם כשראתה אותו מחובר לכל הצינורות, נושם בעזרת מכונה, חבוש כמעט כולו בתחבושות שחלקן נצבעו בצבע אדמדם, לא הניחה לעצמה להישבר. כבר ברגע הראשון