תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

40

החוט המקשר

שנשארה איתו לבד איימה עליו שאם הוא לא יוצא מזה, היא כבר תראה לו מה זה. בתגובה, היא יכלה להישבע שהרגישה אותו מזיז אצבע אמצעית וחייכה לעצמה. האיום עבד. אחרי שבוע, ואפילו הרופאים לא האמינו, הוא פקח עיניים. זה נמשך אולי דקה, אבל זה נתן לה מספיק זמן לאיים שוב, הפעם בידיעה שהוא אכן מקשיב לה והפעם גם קיבלה קריצה בתגובה. הוא היה פצוע קשה מאוד. הריאות לא תפקדו, רסיסים חדרו לגופו ויצרו נזק רב, אבל ככל שהתבררה עוצמת הפציעה, כך גם גברה בה הנחישות שהוא ייצא משם. והוא יצא. ריאה אחת עדיין לא תפקדה, היו לו כאבי ראש חזקים ובאופן כללי, כמו שלחש לה לילה אחד כשישבה לצדו, הוא הרגיש כאילו מישהו פירק אותו לאלפי חתיכות של לגו שחלקן הלכו לאיבוד מתחת לאיזו ספה בבית שעבר הפגזה ולעולם כבר לא יימצאו. היא חייכה והבטיחה לו שיהיה בסדר במין ביטחון שמרסק כל היסוס. היום, במבט לאחור, היא בכלל לא מבינה מהיכן שאבה את הכוחות להבטיח דברים כאלו, מאיפה הייתה לה החוצפה להאמין שהכול יהיה בסדר. הנייד שלה צפצף שוב. היא רצתה להתעלם, אבל עדיין הייתה מחוברת לקבוצה של החבר'ה ועדיין לא הצליחה לשלוט בדחף להביט בהודעות מדי כמה דקות, למרות שכבר מזמן הפסיקה להגיב. , לפחות לפעם הראשונה, 75 "רשימת חומרים לשיעור הראשון: סיכות, מחטים )מספר זה הכי טוב(, חוטי תפירה איכותיים, תמיד טוב שיהיו בצבע שחור ולבן, השאר תלוי בבד. מספריים לגזירת בדים, מספרים לגזירת חוטים ונראה לי שזהו בינתיים. מכונה יש כאן עד שתהיה לך משלך וגם יש לא מעט שאריות גדולות של בדים, אני בטוחה שתוכלי למצוא משהו שימצא חן בעינייך. איריס". את איריס ונתן היא פגשה בבית לווינשטיין, לשם הועבר אורי לשיקום נשימתי בעיקר ולשיקום כללי, בכלל. נתן עבר אירוע מוחי והתקף לב והיה חשד לקריש דם בריאות, "כי הוא לא יודע לא להיות מוגזם", הסבירה לה איריס בפגישה הראשונה שלהן בפיזיותרפיה נשימתית. איריס גם הייתה הראשונה לראות אותה מתפרקת בבת אחת, חמש דקות אחרי שסיפרו לאורי ולה שהמצב שלו ממש משתפר ויכול להיות שיתנו לו לצאת הביתה לסוף השבוע. "אבל למה דווקא עכשיו הברזים נפתחים?" שאלה בפרצוף רטוב מדמעות ושיהוקים בלתי נשלטים. "מאמיל'ה, אל תשאלי שאלות אידיוטיות, תני לעצמך לבכות, לנקות את הנשמה. הדבילי GPT ואם כשתסיימי לבכות עוד תדגדג לך השאלה, אני מבטיחה לבדוק לך בצ'אט מה הסיבה. עכשיו קחי טישו ותמשיכי לבכות". יש באיריס מין אופטימיות זהירה כזו, היא תמיד יודעת להגיד את המשפט הנכון, וגם אם הוא קצת כואב, זה כאב של צביטה שעובר. בסגנון של, "בסוף כולנו נמות, השאלה היא כמה זמן עוד נשאר לנו ומה נעשה בו". ואת זה היא אמרה אחרי שנתן נכנס לקומה. החיבור ביניהן חיזק אותה ועזר לה לחזק את אורי. מדי יום הוא עבד קשה להחזיר לעצמו את השליטה בגוף הפיזי, אבל הטיפולים הפסיכולוגיים היו לו קשים מנשוא. הוא לא הצליח לישון והיא לא רצתה להשאיר אותו לבד בחושך ונשארה ערה יחד איתו. למזלה, בעבודה אפשרו לה להמשיך לעבוד מרחוק בשעות שלה כך שהצליחה בשעות הערות המאוחרות לעבוד כשהוא מביט בה ולישון בשעות שבהן עבר את הטיפולים. העולם שלה הפך להיות עולם אורי, רק הוא היה חשוב, והשמש שסבבה אותם הייתה איריס. היא דאגה שתצא