תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

48

מוטי בזוקה

דחפתי אותו ורצנו לפתח שטיפסנו בו מקודם. "בוא!" צעקתי לו, "בוא תראה איך מזיינים גרמנים." הייתי חם אש. לא הרגשתי ככה כבר שנים. הבני זונות עיצבנו אותי ולא יכולתי להחזיר את הפיוז למקום. הצצנו החוצה וראיתי אותם מתקרבים. מלא חיילים וטנק מאחורה. הוצאתי את אחד הטילים. זכרתי בדיוק מה לימדו אותנו, איפה פותחים את הנצרה, איך מכוונים. פתאום אחד החיילים הגרמנים יצא החוצה מאיזה בניין עם ילד קטן. הוא משך אותו באוזן והביא אותו למפקד. הם אמרו לילד להתחיל לצעוד קדימה ואז ירו בו. רציתי לצרוח. רציתי להרוג אותם. מי יכול לראות ילד קטן מת ככה מול העיניים ולהישאר שפוי, מי?! פתאום עלה לי בראש כל הניצולי שואה האלה שהיו מביאים לנו לבית ספר. וואלה, הם נראו די נורמלים. לא מבין איך אפשר היה לראות דברים כאלה ולהישאר נורמלי. הוצאתי את הטיל מפתח הבונקר, עשיתי הכל לאט לאט. כיוונתי דרך העינית. היה קשה לי לכוון, לא ראיתי כלום, כל העיניים שלי היו דמעות. יריתי בכיוון הטנק שלהם אבל פגעתי נמוך מדי באזור של החיילים. עכשיו שכבו על הכביש כמה נאצים בני שרמוטות, היה מלא דם וצעקות. ידעתי שעוד רגע ימצאו אותי אז סגרתי את המכסה של הביוב וירדתי למטה. התחלתי לבכות כמו ילד קטן. לפני שעתיים ידעתי הכל. הכל היה מסודר, הייתה שעת קפה, שעת סגירה, שעה לרכבת, הטלפון של ליטל באמצע היום, בימי חמישי טלפון לאמא של אלון שעוד לא התאוששה מהתאונה שלו, חריימה של יום שישי, אמא שלי שתמיד ביקשה ממני להשלים עם אבא שלי ואמרה שהריב בינינו יוריד אותה לקבר. פתאום לא ידעתי כלום. ישבתי בפינה יחד עם כל האנשים ובכיתי. ואז שמעתי קול בראש.

אתה מוטי בזוקה, אתה מוטי בזוקה. הפסקתי לבכות והסתכלתי מסביב. מי קורא לי? לקח לי רגע להבין שאני מדבר לעצמי בקול רם. ניגבתי את הדמעות. ידעתי מה אני עומד לעשות. אף אחד לא מתעסק עם מוטי בזוקה.