תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

מוטי בזוקה

47

ויהרגו אותנו אחד אחד ברחוב לעיני כמה שיותר אנשים," הוא אמר. "אנחנו מפחדים שאולי הם ישפכו חומרים רעילים לבונקר כדי לגרום ליהודים לצאת החוצה." "כמה אתם?" שאלתי. הוא לא הבין. חזרתי על השאלה כמו לילד מפגר. "כ-מ-ה א-ת-ם, כמה אנשים אתם?" אה, סוף סוף הוא הבין הפישנזון הזה. "כמה מאות, הארגון הפולני עוזר לנו גם כן." "כמה נשקים יש לכם?" שאלתי. "יש לנו מקלות, כמה אקדחים ובקבוקי מולוטוב," הוא ענה. "וזהו? אין לכם נשקים ארוכים?" הוא פתח את הפה להגיד משהו אבל פתאום נשמעו נביחות של כלבים. "רד למטה ורוץ חזרה לכולם" הוא צעק ולחש בו זמנית. "תגיד להם שהם כאן." רצתי כמו מטורף ושהגעתי לחדר צעקתי להם "הם כאן, הכלבים כאן!!!" הנשים התחילו לבכות, תפסו את הילדים ורצו פנימה. הבחורים הצעירים רצו קדימה, כנראה רצו להילחם. באמ'שלי הם נראו כמו זומבים כאלה. לבנים כמו שלג, רזים גם. וואלה, עכשיו שאני חושב על זה, הם נראו בול כמו האנשים ההם מהטלוויזיה בבית ספר ביום השואה. רצתי פנימה יחד עם כל הבנות והילדים והתחבאתי בפינה. כל הקללות שאני מכיר עלו לי לראש בבת אחת. התחלתי לחשוב איך אני חוזר לסירקין. ואם אני מצליח לחזור מי בכלל יאמין לי? ולמה אני פה? נחנקתי קצת בגרון. עלו לי דמעות. אבל אז חשבתי, רגע, אני מוטי בזוקה. למה מי מפחיד אותי? שמעתי המון צעקות, יריות, גרמנית, שמעתי צעקות לעזרה, לא הבנתי מה הם צועקים אבל המצב היה לא טוב. אחרי חצי שעה נגמרו היריות והבחורים חזרו. הבחור שהראה לי את הרחוב, יוסף, אמר לי שנהרגו שלוש גברים שיצאו לזרוק מולוטוב. "זין!" אמרתי לו, "הייתם צריכים לתקוע להם איזה פצצה, פאקינג להרים אותם." הוא חייך חיוך עצוב. "יש לנו מעט מאוד כלי זין," הוא אמר. עכשיו אני חייכתי. נשכתי את השפה כדי לא לצחוק. אמרתי לו "וואלה כלי זין?", לא יכולתי להתאפק. הוא עדיין לא הבין. כיווץ את הגבות ואמר ברצינות "כלי משחית, נשק, אקדוח ,רוייבה." רציתי לצחוק ולבכות באותו זמן, בסבת'שלי פרידה. קמתי. התחלתי לצעוק כמו משוגע. "איפה מצאתם אותי?? מאיפה באתי?!" הם הראו לי את המקום שבו מצאו אותי. "בוא איתי" קראתי ליוסף. התחלתי לדפוק על הקיר בדיוק במקום שממנו הגעתי, אבל הקיר היה קיר. "תעשה לי סולם גנבים," אמרתי ליוסף אבל הוא לא הבין מה אני אומר. הראיתי לו עם הידיים והתחלתי לבדוק את הקירות יותר גבוה. נשענתי עם יד אחת על התקרה ופתאום הרגשתי כאילו מישהו מושך לי אותה מהמקום. יוסף הרגיש שאני נופל ותפס אותי חזק. שנינו הרגשנו בום. עוד פעם היה שחור וורוד. הראש כאב לי כל כך. ביום רגיל אני מוציא גימל והולך הבית. פתחתי את העיניים. הסתכלתי מסביב. היינו חזרה בבסיס. יוסף לא הבין מה קרה, נכנס להלמוט. רצתי פנימה, זרקתי לו קיטבג וצעקתי לו שיצא , מחסניות וכמה ארגזי כדורים. רצתי לחדר השני, תפסתי 16 מההלם. דחפתי בפנים עשר מ ארבעה מטאדורים ורצתי חזרה לחדר. פתאום האזעקה של החדר התחילה לצפצף. שיט! שכחתי להוריד את המדבקות שמחביאים בתוך הארגזים. תפסתי את יוסף ודחפתי אותו לקיר. הוא עוד היה בהלם בערך כמו שאני הייתי שהגעתי לשם. תפסתי אותו וקפצתי דרך הקיר עם כל הנשק ועם יוסף. נחתנו באותו מקום. הפעם נשארתי עם עיניים פתוחות למרות הסחרחורת והרגשתי את המכה שנפלנו על הרצפה. קמתי והרמתי את יוסף. "אתה בסדר, אח'שלי?" שאלתי אותו. הוא עוד פעם הסתכל עלי מוזר והנהן. רצנו עם הקיטבגים לקצה הביוב.