תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

46

מוטי בזוקה

לדפוק מסמר על הקיר פתאום הרגשתי מן חשמל כזה ביד. נגעתי בקיר אבל היד שלי עברה דרכו. יא וואראדי. חשבתי שנרדמתי ואני חולם אז נתתי בעיטה לקיר ועפתי קדימה. פתאום הכל נהיה חשוך ואז ורוד כזה. לא הבנתי מה קרה ופתאום איזה בחור מסריח נותן לי סטירות. קמתי ודפקתי לו בעיטה. הוא עף לצד השני של החדר, שלף אקדח והתחיל לצעוק משהו בגרמנית, אני חושב. הבאתי לעצמי סטירות וכאפות, משכתי לעצמי בשערות, אבל לא הצלחתי להתעורר. הרגשתי כמו בסרטים האלה של המדענים שנכנסים למכונת זמן ועוברים למקום אחר. פעם ראשונה שפחדתי ככה בחיים. הכל קרה מהר כזה, הם צעקו ורצו מצד לצד. ישבתי וניסיתי להבין איפה אני, מה אני עושה פה, איך אני חוזר לבסיס לפני שדופקים לי נפקדות.. איזה זין. אחרי כמה דקות הם נרגעו אבל בחוץ היו פיצוצים ויריות וחשבתי אני מת. כושילירבק, איפה אני?! פתאום מגיע אלי איזה ילדון לבן, צהוב שבצהובים. מתחיל לדבר איתי בגרמנית. צועק לי "יידיש! יידיש!" "מה יידיש," אמרתי לו, "אני מדבר עברית". אולי קצת צעקתי כי כל האנשים שהיו בחדר הקטן והחשוך הסתכלו עלי. התחלתי להגיד 'שמע ישראל' למה רק הוא יכל להביא אותי לכאן. וואלה, לא ידעתי איפה זה כאן. פתאום בא אחד, נגע לי ביד ואמר "אמרת דובר עברית?" "דובר עברית" עניתי לו. הוא דיבר עברית וואלה קטע ליוטיוב, איזה עברית של זקנים מהטלויזיה אבל מדבר את זה בחור בן עשרים. נפלתי מצחוק בהתחלה. "אנחנו בוורשה," הוא הסביר לי. "ורשה", אמרתי לו, "מה, מהשואה?" זכרתי את חנוך הסטודנט עם הכיפה והסנדלים שהיה מדבר איתנו תמיד על איזה מרד בשואה ושיהודים היו גיבורים. ההוא המשיך להסתכל עלי. "אתה מהשואה?" שאלתי קצת המום אפילו שזאת השאלה שיצאה לי מהפה. הוא לא הבין על מה אני מדבר. פתאום הוא מתחיל לספר לי "הגרמנים רוצים לשלח אותנו למחנות ושם יהרגו אותנו. התחברנו כאן כל הצעירים להגן על עצמנו מפני הצורר הנאצי. אבל עכשיו הגרמנים הגיעו בכוחות גדולים ואנחנו בעיקר מתחבאים בבונקרים. מדי פעם אנחנו יוצאים יורים או זורקים בקבוק מולוטוב ורצים לבונקר." ברגע הזה הבנתי מה קרה. דפקו לי שכטר מהמתיחות. ראיתי פעם שמביאים מישהו למקום כזה ושם עובדים עליו. חייכתי ותפסתי לו ביד. "יאללה, יא בן זונה! איפה המצלמה?" הוא הסתכל עלי ולפי העיניים שלו הבנתי שאין מצלמה. זה כבר היה יותר מדי. ואז הוא לקח אותי במנהרת בטון עגולה כזאת. טיפסנו יחד על סולם צר. ההוא דאג שאני אפול, רצה למשוך לי את היד, נגע בי קצת יותר מדי. "הלו!" אמרתי לו, "תן לי לטפס לבד אנחנו לא סטטיק ובן אל." הוא הסתכל עלי, כיווץ את הגבות והמשיך לטפס. הפעם בלי לגעת בי יותר מדי. טיפסתי לאט עד שהגעתי לפתח שהשקיף לרחוב. נשבע בספר התורה באמ'שלי וברב דוד מבית כנסת הילולת משה, ראיתי חיילים נאצים כאלה כמו שרואים בסרטים בבית ספר 17 לפני שנרדמים. כמה סרטים כאלה אפשר לראות. וואלה, לא רוצה להיות מדוכא בגיל וחוץ מזה תמיד שמים לך את זה בבוקר. שואה על בוקר? באמ'שלך עזוב אותי, יש מספיק דיכאונות לבן אדם. "הם מחפשים אותנו," לחש לי הבחור. "ומה יקרה שימצאו?" שאלתי. "יוציאו אותנו מכאן