תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

50

כמו כולם

מחפשות אחיזה בטוחה וידיה העדויות צמידי זהב דקים מגששות, מחפשות משענת. "חכי כאן" אמרה טובה ונבלעה מעבר לדלת. חנה השפילה את ריסיה הארוכים הכהים אל עבר רצפת הבלטות המנומרות המטושטשות. היא הידקה זרועותיה אל גופה הצנום, חשה בצמידים לאורך זרועותיה, אלה הצמידים אותם הכירה מימים ימימה, כמו את עצמה. היא ישבה מתוחה ונרעדת, נזכרת בקורות אותה בימים האחרונים: לא מכבר עזבה המשפחה את הבית בקוצ'ין שבהודו בדרכה לארץ הקודש, לירושלים. הם הגיעו לישראל ומיד, במשאית, הובלו למקום שנקרא "קיבוץ". בקיבוץ קיבלו חדר קטן בבית קומתיים לבן. בחדר שתי מיטות צרות וביניהן מיטה קטנה. במרכז החדר שולחן ועליו צנצנת זכוכית פשוטה ובה צרור פרחי בר צבעוניים. וילון תכלת כיסה חלון בצד הדלת. הדלת החומה נפתחה מתוך מרפסת ארוכה שלאורכה דלתות חומות נוספות. את המרפסת תחם מעקה בטון לבן, גבוה מראשה של חנה הקטנה. אבא הרים אותה חבוקה בזרועותיו לראות את הקיבוץ שמעתה יהיה ביתם. ציפורים קטנות פילחו את האויר בקול ציוץ ונעלמו בין ענפי העצים. בצל אחד העצים ישבה קבוצת ילדים, כולם בהירי עור, כולם בחולצות כחולות. הילדים ישבו במעגל, בידיהם פלח תפוח זהב. כלבלב בהיר יושב בקרבתם, מכשכש בזנבו. היא ראתה כרי דשא ירוקים, נחצים בשבילים לבנים ששיחים נמוכים בשוליהם. הבחינה בערוגות פרחים צבעוניים בצמוד לבתים נמוכים לבנים, שגגם אדום. "כך נראה גן עדן" חשבה חנה וחיבקה את אביה בעליצות. עכשיו ישבה חנה מכווצת בפינת השולחן. צעדים כבדים קטעו את מחשבותיה. היא הרימה מבטה על עבר הדלת. טובה נכנסה ובעקבותיה איש גדול, לבוש גם הוא בחולצה כחולה ומכנסי חקי. שיערו חלק, שחור, משוך לאחור. גבותיו שחורות, עבות, פרועות, מרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה. הוא התקרב אליה בצעדים כבדים, אוחז בידיו זוג מספריים גדולים, מאיימים. "זה איש מגן עדן?" נרתעה חנה באימה. צמידי הזהב לאורך זרועותיה קרקשו בקול נעים ועדין, שהזכיר לה את הבית החם ממנו נפרדה לא מכבר. בצלילם העדין המוכר של העדיים ביקשה נחמה ורוגע. טובה אחזה בכפות ידיה הרועדות של הילדה, מושכת את הזרועות עדויות צמידי הזהב לפנים, "ליישר ולמתוח" הורתה. האיש הגדול רעם: "אל תזוזי, זה לא יכאב!" הוא קרב את המספריים הגדולים והרימם לכיוונה של הקטנה. חנה עצמה עיניה בחוזקה עד כאב. פניה התכרכמו בעווית של בכי. דמעות הרטיבו את לחייה. היא לא הוציאה קול כאשר הרגישה את המתכת מתחככת לאורך זרועה. שתקה גם כאשר שמעה את נקישת הצמיד שהותר והוסר מזרועה כמו גם שאר הצמידים לאורך שתי זרועותיה הכהות הדקות. נשימתה נעתקה. היא בלעה את דמעותיה, נרעדת, מפוחדת. "שלום ותודה על עזרתך" קראה טובה לעבר האיש שיצא מהחדר בצעדים כבדים. ולילדה אמרה: "זהו, עכשיו תהיי כמו כולם!" חנה פקחה עיניה בהיסוס. הדמעות זלגו מלחייה אל שמלת המשי הצהובה ואל נעלי הלכה הלבנות. טובה הרימה אותה בעדינות והורידה, עד שהרגליים הרועדות התייצבו על הרצפה המנומרת הכהה. "לא כאב נכון? את רוצה ללכת לחצר?" טובה דברה בעברית. חנה המבוהלת העבירה את כפות ידיה לאורך זרועותיה החשופות החלקות שעכשיו לא הכירה. טיפה ועוד טיפה טפטפו ברכות על נעליה המצוחצחות של טובה, כאשר הבחינה בכתם צהבהב רטוב בפינת השולחן ובשביל רטוב דקיק, זוחל לעבר פאתו, מטפטף על