תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

כמו כולם

51

הרצפה ועל נעליה הגבוהות. "נו נו נו, את לא מתביישת!?" נזפה: "ילדה גדולה שכמוך עושה במכנסיים?!" בקצות אצבעותיה הפשילה את התחתונים הוורודים הרטובים. בידה האחת אחזה בידה של הילדה ובקצות אצבעותיה של ידה השנייה תפסה בשולי תחתוני המשי הקטנים. היא משכה את הקטנה לעבר המקלחת, וזרקה את התחתונים לפח אשפה שעמד בפינה. טובה שלפה מהארון במקלחת זוג תחתוני כותנה לבנים והורתה לילדה להתלבש. "את יכולה לחכות בחוץ עד שאמא תבוא לקחת אותך", האיצה בילדה. חנה ישבה מכווצת בפינה בחוץ, עיניה נשואות אל השביל בו וודאי תראה את אמה ותרוץ לקראתה. "ממי ממי, בואי אלי, מתי תגיעי" מלמלה בשפה שאיש בסביבתה לא הבין. עיניה ואפה היו רטובים. גם שמלת המשי הצהובה הייתה רטובה ודביקה. הגומי של התחתונים הלבנים לחץ את מותניה. כשהילדים נקראו "לעלות למיטות, להסתובב לקיר ולישון" ראתה חנה את אמה בעיקול השביל ומיהרה לקראתה. אמא הרימה אותה באהבה ואימצה אותה אל בטנה ההריונית. כשחנה בזרועותיה, נכנסה אסתר בדלת הפתוחה לחפש את "טובה הגננת". חנה, רגועה, חיבקה את צווארה של אמה. עיניה עקבו אחר הגננת הדוחקת בילדים לעלות למיטות הנמצאות בשורת החדרים הקטנים לאורך המסדרון. טובה נפנתה לאסתר, לקחה מהארון חולצה קטנה כחולה ומכנסי חקי קצרים. דחקה את הבגדים אל מתחת זרועותיה באומרה: " מחר תביאי את הילדה בבגדים אלה. אצלינו לא לובשים שמלה. את הנעליים הלבנות תשאירי אצלך, הילדה תקבל נעליים חומות חדשות שיצחק הסנדלר מכין לה, בינתיים תלך יחפה כמו שאר הילדים. תביאי את הילדה בלי הסרט הצהוב בשערה. עד שיגיע הספר נקשור את הצמה בשרוך נעליים. השרוך טוב לא פחות מהסרט. שתהייה כמו כולם." חנה ראתה את אמה מרכינה ראשה ומשפילה מבט. היא נשארה חובקת את צווארה גם כאשר יצאה מהגן לכיוון השביל הלבן המוביל לחדר בבית הקומותיים. בעיקול השביל המשיכה חנה לצעוד יד ביד לצד אמה, כאשר אמא סיפרה שמחר יקחו את מיטתה מהחדר שלהם אל גן הילדים למקומה הקבוע, עם כל ילדי הגן. מבטיה של אסתר ליטפו את זרועותיה החשופות של בתה הקטנה. היא ליטפה אותן ברכות ודמעות בצבצו בזוויות עיניה. היא רכנה לעבר ילדתה וכיסתה את זרועותיה בנשיקות עדינות לכל אורכן. למחרת, השכם בבוקר, העירה אסתר את בתה בנשיקה. כשפקחה חנה את עיניה, ראתה את אביה לבוש חולצה כחולה ומכנסי חאקי, נועל נעליים חומות גבוהות. "אני הולך לעבודה" אמר בגאווה ונפרד בחיבוק מבתו האהובה. אמא הלבישה את ילדתה בבגדים שקיבלה בגן. היא ליוותה את בתה העצובה עד לקצה השביל הלבן, שם נפרדה ממנה והבטיחה שתבוא אחרי שנת-הצהריים שבגן. חנה הסבה ראשה לשביל בו התרחקה אמה, לבושה חולצה כחולה ומכנסי חאקי - בגדי עבודה, כמו כולם. אסתר התרחקה אט אט, אינה מפנה ראשה לאחור. זהו יום עבודתה הראשון במטבח הקיבוץ. היא רעדה. חנה ישבה בין חבריה במועדון. היא הייתה מוכרת כשקטה וביישנית, לא מתבלטת בציבור ולא נוהגת לפרסם דעותיה ברבים. חברת קיבוץ צייתנית, שחומת עור, שערה השחור שזור חוטי שיבה, עיניה כהות, גבותיה מקושתות, יפות. חברה נאמנה ונעימה. היא הפתיעה את מיודעיה כשביקשה להעלות את סיפורה. וכך פתחה: "כשהגעתי עם הוריי מקוצ'ין לקיבוץ הייתי בת ארבע, אימי הייתה בהריון... לפני שהתיישבה, תהתה: "עדיין איני יודעת איפה צמידי הזהב שלי".