תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

66

מאלפות הפילים

בעלת כריכה קשה, מדגישה את הכותרות ואת כותרות המשנה. , אמא עצרה לרגע את העולם ואמרה לי שלי ויום אחד, סמוך לסיום השירות הצבאי שמינה היא הדודה של איריס. זה הספיק. הבנתי. אבא הוא רק שלי. האבא של איריס הוא האח של מינה. הפרטים נודעו לי רק אחרי שנים, כשאמא התחילה את הגישושים הראשונים שלה בנבכי האלצהיימר. כשאמא אמרה שמינה היא הדודה של איריס, זה נפל על ערוגה די מוכנה והכל הסתדר לי בפאזל של "אמא, אבא, איריס, אני". מינה הביאה פעם תמונה של אחיה. נזכרתי בתמונה הזאת כשאמא סיפרה לי, והדמיון שלו לאיריס היכה בי. הכרתי את התמונה הזאת היטב. היא נשארה טמונה במגירה ולא תפסה מקום בשום אלבום. מובן שאף פעם לא שאלתי, אבל עכשיו אולי הבנתי למה. "טוב," חשבתי. "אז זה הפיל שבחדר." הבנתי מיד כי איך שהוא, בלי לדבר, הקרקע היתה מוכנה. גם אחרי זה, כשכבר ידעתי, וגם איריס ידעה שידעתי, לא דיברנו על הפיל הזה, שאמנם היה ענקי אבל די חיוור ומרופט, לא הפתיע אותי, וגם לא שינה דבר. אהבתי את איריס בלי קשר להורים. היא היתה בת ברית שלי, אני הייתי בת ברית שלה. אולי בגלל שהיינו האחת תמונת ראי של השניה יכולנו להיות כל כך קרובות. באותו זמן כבר לא הייתי כל כך מכמירה ולא עצבנתי אותה. היא עדיין היתה האלפא, אבל זה היה בגלל שאהבנו את זה. היא יזמה, וידעה שתמיד אהיה שם: מתארחת בחדר ששכרה אצל איזו גברת חטטנית אחרי שנת נישואין כושלת, מצטרפת אליה להצגה, לסרט, למסעדה של היקים עם השניצל הכי טעים בחיפה, לְשַׁבָּת בים. והטוב מכל היה כשאיריס רתמה אותי לכתוב מכתב פיטורין לאיזה גבר שהכזיב. זה היה כל כך מרושע וטוב. כתבתי לה גם מכתבים בלי סוף לכל מקום בו נמצאה. זה נמשך עד שהיא התחתנה בשנית וזמן לא ארוך אחריה גם אני. כבר לא כתבתי לה מכתבים, היה טלפון, ושתינו היינו עסוקות עד מעל לראש. נפגשנו, בטח שנפגשנו, לפעמים רק שתינו ולפעמים עם המשפחה, אבל זה כבר היה אחרת, היו לנו חיים נפרדים. עד שיום אחד. תמיד יש עד שיום אחד. כשהסרטן שלה התגלה היה ברור שזאת רק שאלה של זמן. קיבלנו עוד שש שנים יחד ושוב היינו להקה של שתיים. עשינו את עצמנו שאנחנו זאבות, שאיריס היא האלפא, אבל ידענו שזה כבר לא. כשהזמן שאול אין אלפא. כשהסרטן נכנס לשגרה של טיפולים שבועיים, גם אנחנו נכנסנו לשגרה. ביום הכימו השבועי הייתי פוגשת את איריס בתל-השומר. יחד חיכינו לתור שלה, יחד נכנסנו לרופא ויחד ישבנו בזמן שרעל החיים טפטף לורידים המתכלים שלה. בימים שהמצב לא אפשר טיפול, כשהדם שלה לא התאושש דיו מהטיפול הקודם, יצאנו לחגוג: בית קפה, מניקור, מסע קניות קטן. אבל לרוב היה כימו והיתה שיגרה אחרת. גם כשכבר ידענו שהסוף מעבר לפינה, לא דיברנו על מה ששתקנו כל השנים. אפילו כששכבתי איתה אחרי הטיפולים במיטה הזוגית הענקית שלה, כשנשמנו אחת את השניה, לא דיברנו על האוסף הנאה של פילים בחדר שצברנו במשך השנים. פילים קטנים, גדולים, זועמים, שותקים. הם היו איתנו, סביבנו, מאולפים למדי. לא נגענו בהם ואני לא מצטערת על זה. אני חושבת שאילו דיברנו עליהם, האיזון העדין בינינו היה מתמוטט, שהכאב האצור בעולם הדממה שלנו היה מפריד בינינו. שגם השתיקה היתה דרך שלי להגן עליה. חשבתי על כל זה כשרחצתי את אחותי במקלחת ההיא בבית החולים, כשמדי פעם מישהו דופק בדלת בנסיון לזרז אותנו ואני מתעלמת מהדפיקות ומתמסרת לגוף הדווי שלה. איריס נתנה לי הוראות: "עכשיו כאן... ועכשיו כאן..." ואני כרעתי על הרצפה הרטובה וסיבנתי אותה בין אצבעות הרגליים, אסירת תודה על אנחות ההנאה שלה. ידעתי שרק ממני היא יכלה לבקש את המקלחת הזאת.