תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

מאלפות הפילים

65

בגיל חמש-עשרה איריס אהבה יותר מכל לרקוד במועדוני ריקודים של הסטודנטים. היא היתה גבוהה ומפותחת ונראתה לפחות בת שמונה-עשרה אז זה היה ממש קל. במועדוני הסטודנטים החתרניים בפולין הקומוניסטית של שנות החמישים השמיעו את אלביס פרסלי, רקדו בוגי-ווגי, צ'רלסטון, ואבי-אבות הטומאה – רוקנרול. בכל פעם שאיריס היתה נעלמת לשעות, הלב שלי צנח לתהומות של חרדה. ידעתי מה יהיה כשהיא תחזור והייתי הילדה הכי טובה עלי אדמות, אפילו אכלתי שמנת בלי להחמיץ פנים, רק כדי לרכך, כדי להקל על הנשימה, לפזר את דחיסות הדאגה והכעס של ההורים. שכשאיריס תחזור, אמא לא תאיים שהיא תזרוק אותה מהבית, שאיריס לא תאיים שהיא תברח, שלא אאבד את אחותי. אני חושבת שקצת פחדתי ממנה ואני חושבת שהיא קצת פחדה ממני. היא הפחידה אותי בכוחה ואני הפחדתי אותה בחולשתי. גם אלה היו פילים בחדר. מעולם לא דיברנו על זה, גם כשבגרנו, כשהפחד נעלם אבל הזיכרון שלו נשאר. אני חושבת שאיריס לעולם לא היתה מודה בזה. כשהייתי בת תשע ואיריס בת שש-עשרה כמעט, עלינו ארצה. היקומים המקבילים שלנו הפכו הגיוניים יותר, כי בקיבוץ של אז זה היה מצבם של כל הילדים. בקיבוץ היתה הפרדת כוחות, טריטוריות נפרדות לכבוש, מלחמות נפרדות להילחם. כמעט שלא נפגשנו. ואז קרה נס: איריס התגייסה ונפתח לי ערוץ חדש של תקשורת. יכולתי לכתוב לה מכתבים כאוות נפשי, וגם כתבתי. ובטקס חלוקת המכתבים היומי בטירונות היה לה כל יום מכתב להתהדר בו. איריס אהבה את המכתבים אבל אף פעם לא ענתה. זה היה לגמרי בסדר, ידעתי שהיא דיסגראפית להחריד, רק לא ידעתי שיש לזה שם. ואולי אז באמת עוד לא היה. זה מאד בלבל את הסביבה שקשרה בין כתיבה לקריאה. איך היא קוראת אבל לא מסוגלת לכתוב? היא מטומטמת? היא שקרנית? גם וגם? גם החותמת הזאת היתה פיל בחדר, פיל ענקי ומדמם. כשכתבתי בשבילה כל מה שהיא ביקשה, זה היה כאילו בגלל שהיא אהבה את הניסוחים שלי, אבל שתינו ידענו. חשבתי שאמא ואבא העריצו יותר מכל השכלה ובת שלא מסוגלת לכתוב בלי שגיאות לא היתה נחת גדולה עבורם. כשאיריס רקדה במועדוני הסטודנטים כמו איזו אלת ריקוד קדמונית, לאף אחד לא היה איכפת שהיא כתבה נח בשבע שגיאות, אז היה יותר מטעם אחד לבריחה שלה לשם. בלהקה הזאת של שתינו, איריס היתה זאבת אלפא ואני – האחות הקטנה. לא חשבתי על זה הרבה. זאת היתה המציאות היחידה שהכרתי, וכשלא עצבנתי אותה בעצם נוכחותי המכמירה, היה טוב להיות האחות הקטנה שלה. לפעמים היא שכחה להתגונן, להיות האלפא, ואז יצאו ממנה איזה רוך ומתיקות. כמו למשל כשהייתי בת שבע, אולי שמונה, וישבנו ליד שולחן האוכל הגדול בסלון ששימש לכל מלבד אוכל. רציתי לתפור תחתונים לבובה שלי שלא אהבתי ואפילו הזרת השבורה שלה לא עוררה את רחמי. היא שיעממה אותי והנחתי לה לשבת על הפסנתר, אבל באותו ערב רציתי משום מה לתפור לה תחתונים. איריס הראתה לי איך לגזור את התחתונים, איך החלק הקדמי של מפתח הרגליים אמור להיות יותר גבוה מהאחורי. בתוך השקט המפויס הזה פתאום חשבתי שאיריס מאומצת ומיד גייסתי את עצמי להגן עליה, לתמיד. אף פעם לא סיפרתי לה את זה, היא בטח היתה צוחקת ממני, מתמלאת קוצים של לעג. אבל אני נשארתי מגוייסת כל חייה. אחרי השירות הצבאי של איריס איך שהוא התקרבנו, אולי בגלל המכתבים שלי. כבר לא הפחדנו זו את זו. היינו מאותו צד של המתרס, אהבנו להיות ביחד, צחקנו מאותם דברים. כתבתי בשבילה כל מה שהיא ביקשה ממני: העתקתי בשבילה מחברות של קורס התדמיתנות של ויצו אליו הקיבוץ שלח אותה ואת המחברות של קורס הקוסמטיקה אליו שלחה את עצמה אחרי השירות הצבאי, אחרי שעזבה את הקיבוץ. באותו זמן איריס פרנסה את עצמה בעבודת פרך באיזו מאפיה נידחת וניצלה בתודה את הכנסת האורחים של מינה. מינה היתה מישהי שאפשר ליפול עליה, להתארח אצלה יום-יומיים, או חודש-חודשיים, משהו בין קרובת משפחה לבת-עיר, לא ידעתי בדיוק ולא טרחתי לברר. בכל סוף שבוע איריס הגיעה הביתה, לקיבוץ, ואני העתקתי את כתב החרטומים שלה למחברת