תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

64

'מאלפות הפילים' רותי אורנוי - בארותיים

איריס התאשפזה בפעם האחרונה. נסעתי אליה כל יום, לא יכולתי להניח לה. רציתי עוד כמה רגעים ביחד. היא הלכה ונמוגה, מגיחה לרגע, מפנטזת על גלידה שכבר לא היתה מסוגלת לאכול, צפה מהערפילים ונעלמת שוב, עד שביקשה את הבקשה האחרונה: "תעשי לי דוש." תמיד היא אמרה "דוש" ולא "טוש". ידעתי: היא רצתה למות מקולחת. זה לא היה פשוט, להעביר אותה לכיסא רחצה. איריס רצתה מקלחת אמיתית, לא את הניגוב במיטה. האחיות עיקמו את האף, אבל לא באמת היה איכפת להן. לא הן היו אמורות לרחוץ אותה. במקלחת הפשטתי אותה, הסתכלתי על החורבן שהסרטן הותיר ובלעתי דמעות. לא רציתי שהיא תראה. כשהיינו ילדות בכיתי הרבה ואיריס תמיד צחקה עלי. אבל עכשיו לא רציתי שהיא תראה, לא כי התביישתי, אלא מפני שהייתי אמורה להיות החזקה. ואני חושבת שגם הייתי. אף פעם לא רחצתי אדם מבוגר והכיסא הנורא ההוא לא עזר. חפפתי את הראש שהיה פעם כל כך יפה, סיבנתי אותה טוב-טוב, מתחת לבתי השחי ומתחת לשדיים העלובים, מלאי הסרטן. הם היו מפוארים פעם, היא היתה מפוארת. חשבתי עלינו, על שתינו. עלי ועל אחותי היחידה. עד שהייתי בת שתיים-עשרה, שלוש-עשרה אולי, חיינו ביקומים מקבילים, איריס ואני. בעיקר זה בלט לפני שעלינו ארצה, כי היקומים המקבילים התקיימו במרחב הלא גדול של דירה זאת או אחרת בה גרנו. איריס נולדה בעיצומה של המלחמה הגדולה, תינוקת פליטה שהתגלגלה עם אמא פליטה לנובוסיבירסק. הזיכרון הראשון שלה שהיא סיפרה לי היה מגיל שנתיים, ואולי זה משהו שאמא סיפרה לה והפך לה לזיכרון. היא זכרה את עצמה משקיפה החוצה מהחלון בסנטורים ורואה את אמא בחוץ. זה היה אחרי שניתחו אותה, את איריס הקטנטונת, כי היתה לה שחפת בעצם. אחרי הניתוח היא היתה מאושפזת איזה זמן בסנטוריום ואמא באה פעם בשבועיים לבקר אותה כי זה מה שהרשו. אבל בכל פעם שאמא יכלה, היא באה רק לראות את איריס בחלון. זה הדבר היחידי שאיריס סיפרה לי על סיביר, למרות שהיא בטח זכרה עוד. היא עזבה את סיביר כשהיתה בת ארבע. אילו סיפרה לי עוד, היתה צריכה לספר על הפיל שבחדר, ואני חושבת שהיא לא רצתה. כשאיריס סיפרה לי על הישיבה הזאת שלה על אדן החלון, מסתכלת על אמא שעומדת בחוץ, הרגשתי את הכעס שלה על אמא שהשאירה אותה שם לבד, תינוקת חולה ומבוהלת. לא היה לה מקום לאמפתיה, למחשבה על מה שעבר על אמא שנאלצה להשאיר אותה שם, שהטלטלה בדרכים לא-דרכים רק כדי לראות אותה כמה רגעים כשהדלתות נעולות וזגוגיות החלון מפרידות ביניהן. אז אולי גם הסנטוריום הזה היה איזה פיל בחדר, או לפחות פילון. אחרי המלחמה אבא, אמא ואיריס חזרו מסיביר לפולין, ואני נולדתי. כל האהבה של אמא ושל אבא פנתה אלי, מצאה אפיק לזרימה משותפת, מוטה מכל האפיקים שנחסמו להם במלחמה. כשנולדתי, השחפת של איריס נשכחה כבר. היא היתה ילדה גדולה וחסונה ואני תפסתי את מתחם המחלות שהתפנה. איריס תפסה את מתחם ההתרסה.

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה