תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

יוצרת החיוכים

63

בהן שלא לעשות זאת עם כל הפיתוי שבכך. 'אסור שהן יירטבו, השמלות האלה יהיו כבדות עוד יותר על גופיהן הכחושים,' הסבירה, 'ומי יודע כמה שעות עוד תשרור החשכה ומתי יעלה השחר ושעליהן לנצל את האפלה לפני שיירו בהן כבדמויות חשודות.' והן מבינות ומסכימות, ומגייסות עוד כוחות שכמעט כבר לא נותרו להן והולכות לכיוון שממנו ראו מקבץ של אורות, כמו של יישוב. הן לא יודעות לאן הן הולכות, רק ממשיכות לצעוד הלאה, קדימה. מדי פעם זו או אחרת מועדת מעייפות, אך חברותיה מרימות אותה ותומכות בה. השמיים מתחילים להחוויר, לשנות את צבעם, ובאופק מתחילות קרני שחר ראשונות לשלוח אצבעות מגששות אל עבר השמיים. עננים אפורים וכבדים מסוככים ונמתחים עליהן, זרזיפי גשם מתחילים לרדת, הן ממשיכות ללכת עוד קצת עד שהן מגיעות למעין גדר תיל מסולסלת. שני חיילים מהלכים מצידה השני של גדר התיל, מבחינים בנשים ומכוונים אליהן את הרובים. "אל תירו," קוראת האישה המבוגרת יותר בקול הכי חזק שיכלה לגייס, ואומרת להם את שמותיהן ומי המשפחות שלהן. היא לא ידעה מי החיילים, אך זיהתה את סמליהם וידעה שהנה עוד רגע הן יוכלו להגיע הביתה. החיילים ההמומים מתקשרים מייד אל מפקדם, מתעקשים שזו אינה בדיחה, בהחלט לא בשעה מוקדמת כל כך. החיילים עדיין לא מאפשרים להן לחצות לשטחם, אבל פוקחים עין על השטח שמאחוריהן. המפקד מזעיק את חייליו ומיידע את כל הגורמים הנוגעים לעניין, כולל אמבולנסים, ותוך כמה דקות נאספים שם חיילים רבים, גוזרים את גדר התיל, מכניסים במהירות את קבוצת הנשים ומארגנים מחדש את הגדר ואת השמירה עליה. האם הצעירה מעירה את בנה שעדיין ישן על כתפה ולא התעורר כל העת. "קום, ילד יקר שלי," היא אומרת בחיוך אמיתי ראשון ואפילו לא מנסה ללחוש, "הפתעה! הגענו אל הארץ שלי, אל ארץ האגדות. ועוד מעט אולי תראה את כל מה שסיפרתי לך עליו." ובעודה מדברת כבר עולה השמש ושולחת את קרניה לתוך טיפות הגשם הקלות שירדו עליהן, וקשת מופלאה, גדולה, וצבעונית מאד, נפרשה על פני השמיים, כמו מקבלת את פניהן בחיוך. על פניהן של הנשים נמתחו חיוכים שלא הכירו כבר שנים. והילד הקטן מוחה כפיים ושואל בהתפעלות, "אימא, מה זה הדבר היפה הזה?" "זו הקשת שסיפרתי לך עליה." והוא פולט צליל שנשמע קצת כמו צחוק של ילד וקורא, "זו יוצרת החיוכים!"

צילום באדיבות אפיקי עמק חפר