תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

62

יוצרת החיוכים

המסדרון עולה או יורד, רק ממשיכות ללכת בטור אחד, צמודות לקיר. לפעמים המובילה נעצרת לרגע כדי לסלק גופה של גבר שרגלה נתקלת בו. כל אחת מניחה יד על כתפה של זו שלפניה כדי שלא תאבד דרכן וכדי שלא ייפרדו, לא עכשיו. השקט ששורר מסביב מגביר, מצד אחד, את תקוותן, אך מצד שני גם מגביר את חרדתן. שאלות רבות צצות בראשן ללא מענה, מי יודע מה מצפה להן בהמשך? האם הן נכנסות למקום שאין ממנו מוצא? לאן נעלמו כל הגברים ששמרו עליהן, כשברור שחלקם מוטלים מתים בדרכן, איפה הסוהרים שלהן? הם בטח יצאו ממקום כלשהו. האישה הבוגרת יותר, שהייתה מלאת ביטחון יותר, ממשיכה לנוע קדימה, רגלה ממשיכה לגשש את הרצפה המאובקת, ויד אחת ממששת את הקיר לצידה. לפתע מסתיים הקיר. סיבוב? פינה? יורדים? עולים? אולי מדרגות? היא מפנה ראש לאחור ועיניה שהסתגלו קצת לחשכה הכבדה מצליחות לזהות את חברותיה. הבחורה מאחוריה לוחצת את כתפה בעידוד. להתקדם, הלאה, קדימה. הן חשות במשב רוח קל, ריח של אוויר ים מגיע לאפן. בתקווה הן נעות מעט מהר יותר קדימה. כפות רגליהן החשופות נפצעות משברי אבנים ומכל מיני דברים אחרים לא מזוהים. לפתע האישה שהולכת בראש פולטת קריאת כאב חרישית ויתר הבנות נצמדות אליה. מדרגות, רגלה נתקעה במדרגה שעולה. היא מועדת מעט והן רוצות לתמוך בה, אך היא מנערת את ידיהן וממשיכה הלאה. אחר כך יהיה זמן לבדוק את הפצעים. עשרים מדרגות שעולות, הן סופרות, ובקצה גרם המדרגות עדיין חשוך אך אפשר היה לראות במרחק נקודת אור קלושה, כמו נורת חשמל עמומה. הן עולות לאט, בחשש, שמא יתקלו בשוביהן. רצפת המסדרון החדש שעלו אליו נקיה יותר. קל יותר לפסוע שם. הן רוצות למהר לצאת החוצה, לאוויר הלילה, להימלט מהמקום החנוק הזה. לחמוק מהסוהרים ומכל הגברים שהטרידו אותן מתי שבא להם. נדמה שהמסדרון הזה אינסופי, הדרך אל החופש ארוכה מאד. האוויר המעופש משתפר מרגע לרגע, אפשר לנשום טוב יותר. הן מגיעות לפתח שממנו חדר אור עמום של פנס רחוב מעוקם שעוד נותר על מקומו בקצה רחוב, בחוץ. הן לא מאמינות שהן בחוץ. עד כה, כשהעבירו אותן ממקום למקום זה נעשה במהירות, בדחיקות של קנה רובים, בלגלוגים ובצחוקים. עכשיו רק דממה שוררת מסביבן. אולי מלכודת? הן לא מעיזות לקוות שאולי כל הגברים נהרגו מהיריות שהן שמעו בחוץ. בפתח הן נעמדות לרגע מחובקות, מסוחררות מהאוויר הרענן והצונן, הפעוט מרים את ראשו, גם הוא מופתע מהאוויר השונה, אך בגלל עייפותו הוא שב ומניח את ראשו על כתף אימו. הן חששו שגם בהן יירו השובים שלהן, או אולי הצבא שעדיין ניסה לשלוט שם ולחסל את השובים ואת יתר הפולשים. הן שולחות רגל מהוססת אל החול שקיבל את כפות רגליהן בחוץ, והופתעו מהמגע הרך והמוכר של חול ים, שמעורר בהן זיכרונות עמומים, שכמעט נשכחו. "ים?" הן שואלות זו את זו בלחש. הן כבר לא יודעות לדבר בקולן הרגיל אחרי שנים רבות של דומיה. "ים." עונה אחת. "איזה ים? מזרח? מערב?" "ים מערב, נדמה לי," אומרת עוד אחת. "לאן פונים? ימינה או שמאלה?" הן שואלות. "לדעתי עלינו לפנות ימינה, לצפון," עונה המובילה. הן לבושות כמו נשות המקום, עטופות מכף רגל עד ראש, ונראה להן שככה הן תוכלנה להתנהל ביתר חופשיות ברחובות או על החוף. "אם נמשיך צפונה, ימינה, אתן חושבות שנוכל לחזור לארץ שלנו?" שואלת אחת. "לדעתי כן, רק שנצטרך להיזהר כי הם עלולים לחשוב שאנחנו פולשות," אומרת המבוגרת יותר. הן לא יודעות היכן הבחורים שעוד נותרו, אם גם הם עוד בחיים, אם גם הם מצאו דרך לצאת. הן רק רוצות לשוב הביתה, לבית שנעדרו ממנו לפני יותר משש שנים. הן מהססות, אך באומץ רב ממשיכות לנוע קדימה, חוצות את החוף הרחב עד שהן מגיעות למים, לים, והגלים מלטפים ברכות את כפות רגליהן. כמה היו רוצות לפשוט את הסמרטוטים הארוכים והכבדים שלבשו, אך המובילה התרתה