תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

יוצרת החיוכים

61

״לאן הוא הלך? הוא לא רוצה לקחת אותנו למקום אחר שנהיה ביחד?״ ״הוא לא יודע שנולדת. אסור שאף אחד יידע שנולדת. כשהוא או החברים שלו יבואו אנחנו צריכים להסתיר אותך. וגם אם ייקחו אותי מכאן בלעדיך אתה חייב להתחבא ואסור לך לבכות, ואתה צריך להיות בשקט אפילו יותר מעכשיו, כמו העכברים שמתרוצצים כאן. ולעולם אל תספר ואל תגלה בן כמה אתה או שפעם אביך היה בא לכאן, אחרת ייקחו אותך ממני ויאמרו לך לשכוח אותי.״ ״את חושבת שנוכל לנסוע לבקר בארץ הרחוקה והיפה הזאת?״ ״אין כבר מי שיבוא לקחת אותנו. מי שנשאר שם בטח חושב שהלכנו לאיבוד, אולי אפילו שכחו אותנו. אני גם לא יודעת אם הארץ היפה ההיא עוד פורחת ואם השמש עוד זורחת שם.״ האוכל שהיו מקבלים פעם ביום החל להתמעט, ועכשיו הם מקבלים עוד פחות ממה שקיבלו בתחילה. היא שמחה שלפחות כשבנה נולד עוד היו מספיק מים לשתייה כדי שיהיה לה די חלב להאכיל אותו. היא דאגה שהילד ינוע כל הזמן, שלא יתעקמו איבריו, שלא יחלה חלילה. הימים חולפים באיטיות, וכשהם למטה, בחדרים התחתיים, הם אפילו לא יודעות אם זה יום או לילה. הן סופרות את הימים לפי הארוחות שמביאים להן, פעם ביום. היא אטמה את אוזניה לשפה הזרה של אלה שלקחו אותם בכוח מהארץ המוארת. בכל פעם שצעדיהם התקרבו היא התכווצה והכניסה את בנה מתחת לשמלה הארוכה והשחורה שקיבלה פעם לפני הרבה זמן, אחרי שבגדיה נקרעו והתבלו ולפני שעלו פעם ראשונה למעלה מהחדרים התחתונים. גם הייתה צריכה לעטוף את ראשה בצעיף ארוך וכבד, אבל היא לא התלוננה על כך, כמו האחרות, כי כך יכלה להסתיר את הריונה ואת ילדה. מדי פעם עוברות ביניהן שמועות שעוד מעט ישלחו אותן בחזרה לארץ המוארת ההיא, אבל בכל פעם הם מתאכזבות מחדש. והבנות שאיתה כמעט לא דיברו ביניהן, כל אחת התכנסה בעולמה, חלקן למד את שפת האנשים הזרים, שבעיניה היו כמו יצורים מכוכב אחר, חייזרים שכאלה. והיא רק התרכזה בבנה, כמו חיה המגוננת על גוריה. יום אחד, כשהשעה הייתה כנראה מאוחרת, מתחילה להישמע המולה של צעדים מחוץ לחדרן של הנשים, רעשים של דברים שנארזים במהירות, קולות וצעקות לאורך המסדרון שמזרזים את אלה שמתמהמהים. מזמן לא הייתה מהומה שכזו. כבר כמה שנים שהיה להם קצת שקט, והגברים כבר לא הטרידו אותן. ורק צעדיהם של אלה שהביאו להם אוכל היו נשמעים. קולות ירי של נשק קל שוב נשמעים בחוץ. בנה מתעורר ברעד ונצמד אליה בבהלה. היא מרגיעה מחרישה אותו, עוטפת אותו באחד הסמרטוטים שהיו זרוקים בחדרון, מרחיקה מעט את המזרון מהקיר ומגלגלת אותו לתוך המרווח הצר שנוצר, כשהסמרטוט מכסה את כולו. היא מזהירה אותו ללא קול, לשמור על דממה ושלא יזוז. פעמים רבות התאמנו השניים בדיוק על מצב דומה. היא לא יודעת איך ומתי הם יוכלו שוב לצאת משם, אבל רצתה להיות מוכנה לכל דבר, גם לכך שאולי יירו בה מול עיניו. הבנות שהסתופפו איתה באותו חדרון מתעוררות אף הן, ולאורה של הנורה העמומה הן מביטות זו בזו בהבעה מעורבת של ייאוש, תקווה ותהייה. כל אחת מתחילה לארוז את מעט הדברים שיש לה, בתוך הצעיף הגדול, כמו שעשו לפני שהועברו הלאה. נשמע שקשוק מפתחות ופתיחת מנעולים, אך הדלת לא נפתחה ואיש לא נכנס. האישה המבוגרת ביותר מביניהם ניגשת לדלת הכבדה ומנסה לפתוח אותה. בתחילה הדלת לא זזה, אך כעבור כמה ניסיונות נפתחת הדלת ודחיפה חזקה נוספת פותחת אותה עוד יותר. 'בואו,' היא מסמנת בידה ליתר הנשים בחדרון. הן קמות בדממה, נוטלות את החבילות שארזו, האם הצעירה מרימה בזרועותיה את בנה, כשהוא עטוף עדיין בסמרטוטים, ומנומנם הוא משעין את ראשו על כתפה. האישה שפתחה את הדלת מציצה אל המסדרון החשוך, פותחת עוד קצת את הדלת ומתחילה לצאת. הן פוסעות אחריה יחפות, צעדיהן חרישיים כצעדי חתול, ואוזניהן כרויות לשמוע כל רחש הקל ביותר. הן לא יודעות לאיזה כיוון עליהן ללכת. שום אור לא בוקע משום מקום, גם השומרים שלהן נעלמו. הן תוהות מיהו אותו אחד שחשב לפתוח להן את הדלת, כדי שגם הן יוכלו לצאת. הן יודעות שהן נמצאו כמה קומות למטה, בחדרים התחתיים. לא יודעות איפה המדרגות, לא יודעות אם