תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

60

'יוצרת החיוכים' - חופית אורלי אגרנט

בארץ רחוקה, שאור שמש לא מגיע אליה, העננים והערפל משליטים אפלה. אנשים מהלכים שם שפופים, מיואשים בבגדים כהים, בלויים ומלוכלכים. ילדים נולדים שם בדממה, אפילו צעקה לא נשמעת מפי אימהות או עוללים. אין כאן בגדים צבעוניים, גם זרזיפי הגשם שיורד . לא יוצרים קשת, בענן אחרי שש שנים נדמוּ כבר מזמן קולות המלחמה. כשלפעמים העבירו את החבורה הקטנה שעוד נותרה למקומות אחרים, העלו אותם למעלה, מתוך החדרים התחתיים, והתנהלו בשקט ובכבדות בין הריסות בתים שעדיין לא שוקמו ואולי גם לא ישוקמו, בין רכבים הרוסים ושרופים ושרידי מכונות מלחמה שנותרו מאחור. אפילו ריחות המוות התפוגגו מזמן. ״אימא,״ אומר פעוט כבן חמש, קטן לגילו, עורו לבן עד מאד, עיניו הכחולות בהירות וגדולות כמעט כמו מחצית מפניו הקטנים ושערו שחור כנוצות עורב, מושך בשמלתה של אימו ומנסה להישמע שמח. אך מייד כולם נועצים בו מבטים זועפים, ואימו מקרבת אצבע אל שפתיה להשקיט אותו. והוא רק רצה לשאול אם אפשר לחבק אותה. הוא נבהל מהמבטים החמורים הכעוסים, מסתתר מאחורי שמלתה, מציץ אליהם מהצד וגם הוא מניח אצבע על שפתיו, . כמחקה את מעשה אימו ״ילד יקר שלי,״ היא מספרת לו שוב ושוב בכל ערב לפני השינה, בלחש היישר לתוך אוזנו, ״היה הייתה פעם, מספרת האגדה, ארץ ובה זרחה השמש, צמחו שם עצים עם פירות טעימים ופרחים צבעוניים בכל הגדלים והצבעים, והם הדיפו ריחות נעימים ומשכרים. גם ציפורים יפיפיות צייצו שם ופרפרים ודבורים התעופפו מפרח לפרח.״ ״באמת, אימא?!?״ שואל הפעוט מדי ערב, בלחש בלחש כפי שעשה מאז לידתו. ״איך את יודעת?" אימו מחייכת, מביטה בו בעיניה הכחולות כעיני בנה ולוחשת, ״כשהייתי קצת יותר גדולה ממך, הביאו אותי לכאן, כי הייתה מלחמה איומה גם בארץ ההיא, ולאחריה לא נשארו בה אנשים רבים.״ "באת עם אימא ואבא שלך?" "כן, באתי עם אימא וסבתא שלי. אבא שלי נשאר שם, בארץ ההיא. אנחנו נפרדנו ממנו שם." היא לא רוצה לספר לו שאביה נהרג, הוא קטן מכדי לקלוט את מושג המלחמה והמוות. הוא נולד לתוך זה ובשבילו זה כל עולמו, כל מה שהוא מכיר, ורק חולם על הארץ באגדה שהיא מספרת לו. "ואיפה עכשיו אימא וסבתא שלך?" "לקחו אותן למקום אחר." והיא לא מספרת לו שגם הן מתו כי חלו וגם רעבו. "לכל אחד יש אבא, נכון?" "כן, בני," היא אומרת, ויודעת שהוא רואה שנותרו ביניהם רק נשים בודדות, ושני גברים צעירים יותר שהיו נערים כשהביאו אותם לכאן, אך גם הם נלקחו למקומות אחרים. ״ואיפה האיש שהוא אבא שלי?״ ממשיך הילד לחקור. אימו שותקת ועיניה נוצצות מדמעות שלא זולגות. והיא ממצמצת במהירות כדי לסלק אותן, ליבה פועם בחזקה ובמהירות. היא יודעת . אסור לבכות כאן, ההם לא אוהבים את זה שהשאלה הזאת נשאלה כבר, נשאלת היום ותישאל גם בעתיד. הוא קטן מדי ולא יוכל להבין איך היא לא רצתה, אבל לא הייתה לה ברירה, איך בכתה כשנודע לה שהיא בהיריון, ואיך כמעט ניסתה לגרום למותו. ״ילדי היקר, אביך לא כאן, פעם הוא היה מגיע לכאן לפעמים, הרבה לפני שנולדת, אבל בסוף הלך לו והשאיר אותנו כאן עם האחרים.״

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה