תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

המטפל

59

איני יודע כמה זמן ישבנו שם כך, אחד ליד השני, אך קרוב לוודאי שחלפו שעות רבות מאז שיצאתי מביתי משום שפתאום צעקה פילחה את הדממה. "אביב!!". קפצתי מהספסל ומיד התקפלתי בחזרה כשכאב חד פילח את קרסולי שהתעקם מהתנועה החדה. "אתה בסדר?" אמיר נחפז מיד לעזרתי, תומך בי בגופו. "תעזוב אותו!" האישה צעקה לעברנו שוב אבל אמיר לא זז ממני. הפעם זיהיתי את חווה, השכנה שלי מהקומה העליונה. חווה הייתה אישה מבוגרת, נמוכת קומה ומלאה, אך בעיקר חטטנית ביותר. היא הייתה ידועה בתור "הרכלנית של השכונה", וידעה כל דבר על כל אחד ואחת שהכירה )וגם מי שלא הכירה(. "חווה? מה את עושה פה?" שאלתי בבלבול, עדיין נאנק מכאב. "אתה נורמלי? ההורים שלך מחפשים אותך כבר שעות! כל השכונה יצאה לרחובות לחפש אותך! חשבנו שקרה לך משהו חס ושלום!" היא הזדעקה "מזל שאמא שלך העלתה את הרעיון שאולי אתה פה. השם יודע איך היא חשבה על זה בכלל…" הוסיפה. "אביב, לך הביתה, הם דואגים לך" אמיר פנה אליי, עיניו מחייכות ברוך. "אל תדבר אליו בכלל!" צווחה שוב חווה, ולפתע הבחינה בבקבוק הבירה ובחפיסת הטבק שעל הספסל. "אתה משוגע? אתה יודע בן כמה הוא?" ירתה לעבר אמיר ואז פנתה אליי "איך הוא שכנע אותך להגיע לכאן? מה הוא הבטיח לך? הוא איים עליך?" "לא! מה פתאום!" מחיתי בשקט ולחשתי אל אמיר בתחינה "אני לא רוצה ללכת איתה, אני רוצה להישאר כאן. איתך.". "קדימה אביב בוא, אתה בטוח עכשיו" חווה תפסה בידי בחוזקה והחלה לגרור אותי, על רגלי הפצועה ואני צרחתי מכאב ונשכבתי על האדמה. "הוא פצע אותך? אלוהים אדירים הוא פצע אותך! מסכן קטן" היא התכופפה לעברי והחלה ממששת בחוזקה את האיזור הפצוע. הדבר האחרון שאני זוכר, לפני שהתעלפתי מהכאב הבלתי נסבל, הוא את אמיר מזנק לעברה ודוחף אותה מעליי. "אביב? אביב אתה שומע אותי?" צמצמתי את עיניי אל מול האור הלבן, הבוהק, של חדר בית החולים. רגלי הייתה חבושה וליד מיטתי ישבו אימי וחווה, וכמה רופאות. הם אמרו ששברתי את המפרק, בעקבות התקיפה של אותו הנער. חווה הראתה לי את ידה החבושה וסיפרה בקול גאה ש'הבהמה תקף גם אותי, אבל ריססתי אותו בגז פלפל וקראתי מיד למשטרה! הוא עצור עכשיו, ברוך השם, על תקיפה וניסיון חטיפה' תקיפה?? חטיפה?? ראשי פעם בכאב. אבל המבט הדואג של אימי, והפחד הנורא שהשתלט עליי, גרם לי לעשות את המעשה הנורא מכל. שתקתי. שתקתי, ומעולם לא סיפרתי לאיש את האמת. איני יודע מה עלה בגורלו של אמיר, אבל אין יום שאיני חושב עליו. בדרך כזו או אחרת, הוא תמיד לצידי, יחד עם החרטה הצורבת בליבי. אני מי שאני בזכות אמיר, ולכן גם מטופליי וחבריי הם מי שהם בזכותו. הלוואי שהוא היה יודע את ההשפעה שיש לו על העולם. הלוואי שיכולתי לומר לו, הלוואי שיכולתי להתנצל. אני מניח, שפרסום המסמך הזה הוא הדרך שלי לכפר על כך. , על החתום