תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

58

המטפל

שיבין אותי. ובאותו הרגע יכולתי לחשוב רק על מישהו אחד. כשהוא אמר "תצעק לי מלמטה" אמיר לא ציין באיזה בניין הוא גר, לכן נאלצתי להיכנס לשכונה ולהסתובב ברחובות בתקווה להיתקל בו. בהתחלה חששתי. זה היה ברור מה עובר לכולם בראש כשהם בחנו אותי- "הוא לא מפה". אבל המשכתי ללכת, נחוש למצוא את אמיר, נחוש למצוא תשובות. עברתי רחוב רחוב, סמטה סמטה, בחנתי כל פרצוף שעבר מולי, אבל אמיר לא נמצא בשום מקום. לאחר מספר שעות של שוטטות השמש התחילה לרדת והתחלתי לצעוד חזרה הביתה מוצף מייאוש ותסכול. המשכתי להביט לכל עבר, אולי פספסתי איזה רחוב, איזו פנייה, אולי אמיר יצוץ מאחד הבניינים, כשפתאום ראיתי מולי אמא ובת, ילדה קטנה בעגלה. הילדה הייתה עגולת לחיים עם שיער חום גולש ועיניים גדולות. היא הייתה טהורה כל כך, שפשוט לא יכולתי שלא לחייך אליה. אבל כשהרמתי את מבטי אל האם נשמתי נעצרה. עיניה נמלאו באימה ובסלידה כשהיא אחזה בעגלה בחוזקה והגבירה את צעדיה הרחק ממני, מגוננת על ביתה מפניי. דמעות החלו למלא את עיניי. העייפות והעלבון גברו עליי, התיישבתי מובס על המדרכה שבצד הדרך. "אביב?" קול מוכר קרא לי לפתע. "אמיר!" הרמתי את ראשי וראיתי אותו, סוף סוף. הדמעות זלגו מעיניי בלי שליטה כשזינקתי לעברו וחיבקתי אותו, כאילו היה אחי הבכור, כאילו הכרנו כבר שנים. כשהתנתקתי ממנו לבסוף הבחנתי בבלבול שעל פניו ופרצתי בצחוק. צחקנו ביחד, מתעלמים מכל העולם שמסביבנו. צחוק מלא בשמחה ובהקלה, צחוק נקי משיפוטיות ומהפרדה. ולכמה רגעים בודדים, נהיינו לאחד. סיפרתי לו הכל. על כל מה שגדלתי עליו ולמדתי ואיך הכל התנפץ לי בפנים וגרם לי לערער על כל מה שאי פעם האמנתי בו. אמרתי לו שאני רוצה תשובות. שאני מחפש היגיון. שאני לא מסוגל להמשיך לחיות איך שחייתי עד עכשיו. ישבנו בחצר המשחקים של השכונה שלהם, על ספסל עץ ישן, הוא עם בירה וסיגריה ביד ואני עם אין סוף שאלות. והוא הקשיב לי, באמת הקשיב לי. מידי פעם הוא הנהן, או מלמל איזו תגובת אהדה, אבל מעולם לא הרגשתי כל כך מובן, כל כך לא נשפט, כל כך כמו עצמי - כמו בשיחה ההיא. שנים רבות עברו מאותו הערב, ומאז לא מצאתי אדם קשוב כמו אמיר. בכל מורה, בת זוג או ידיד שפגשתי בדרכי חיפשתי אותה תחושה חמימה של סבלנות וקבלה טהורה, אך מעולם לא נתקלתי בה שוב. אני מניח, בדיעבד, שזאת הסיבה שבחרתי להתמקצע בטיפול. רציתי להעניק לאנשים נוספים את ההרגשה הזו, שלא מצאתי בעצמי. יום יום אני מתעורר בבוקר ובוחר להקדיש את זמני להקשבה, לתמיכה, להקלה על הכאב של אחרים, בתקווה להיות קצת יותר דומה לו. "אני מבין" הוא אמר ברצינות שקטה אחרי שסוף סוף סיימתי לדבר "אבל למה אתה אומר את זה לי?" "אני לא יודע. אני מניח שחשבתי שאתה תבין. וגם… אתה היחיד שאני מכיר ש… שלא ישתגע אם אני אספר לו את כל זה" הרכנתי את ראשי. הוא הנהן בהסכמה. "אביב, אתה יותר חכם מרוב המבוגרים שאני מכיר" הוא אמר לבסוף, חצי בצחוק. "זה הרבה יותר קל להתנהג כמו כולם אתה מבין, גם אצלנו זה ככה. במקרים כאלו, הרבה יותר קל לא לשאול שאלות מאשר לשאול אותן". הפעם היה תורי להנהן. "אני פשוט… אני לא מסוגל יותר." "אני יודע". ישבנו שם שעות, על הספסל הרעוע.דיברנו מעט, הוא על חייו ואני על שלי, רוב הזמן שתקנו ביחד. השקט עטף אותנו כמו שמיכה רכה וכבדה כשצפינו בשמיים משנים צבעם מכתום בוהק לכחול עמוק כמו הים. הרגשתי את השלווה מתפשטת בגופי, מחממת אותי מבפנים.