תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

המטפל

57

המפגש כמובן, שלא יכעסו על כך שעברתי על הכלל הלא כתוב. אבל למרות הכל, לא הצלחתי להוציא אותו מראשי. כל חיי הייתי משוכנע שהסיבה שאסור להתקרב אליהם היא כי הם שונים מאיתנו ולכן בהכרח רעים, נחותים, אבל דווקא המפגש הקצר והמבלבל הזה עם אמיר ערער את עולמי כל כך. לא בגלל שאמיר היה נחמד אליי, ולא בגלל שהוא דאג לי, אלא כי הוא היה פשוט אנושי. הוא היה דומה לי, והמחשבה על כך הדירה שינה מעיניי. שבועות חלפו עד שנתקלתי באמיר פעם נוספת. באותו הבוקר אחת הבנות מהכיתה, ענת, צחקה עליי שאני פחדן ובטח לא גנבתי דבר בחיי. כמובן שזה היה נכון, אימי הייתה משתגעת אם הייתה מגלה שעשיתי דבר כזה, אבל לא יכולתי לומר זאת מול כולם אז הכחשתי בתוקף ואמרתי לה שאני אוכיח לה שאני יכול לגנוב. ולא סתם לגנוב- לגנוב בקבוק בירה מהמכולת. וכך מצאתי את עצמי עומד מול מדף המשקאות האלכוהוליים במכולת השכונתית, מתנדנד מרגל לרגל באי נוחות ומנסה לדחות את המעשה. לבסוף אזרתי אומץ והחלקתי בקבוק אחד לכיס המעיל שלי. בדיוק אז הרגשתי יד גדולה מונחת על כתפי. "אני כל כך מצטער אני… אני.. לא התכוונתי…" הסתובבתי במהירות וראיתי את פניו של אמיר צוחקים למראה פרצופי המבוהל. "אביב אח שלי תאמין לי אתה מצחיק, אתה" הוא המשיך לצחוק כשלחיי האדימו. "מה אתה רוצה ממני?" סיננתי ברוגז כשהוא מוחה דמעות של צחוק מעיניו. "ניסית לגנוב את הבקבוק הזה?" הוא לחש והצביע על כיסי. הנהנתי במבוכה. "תחזיר אותו למקום עכשיו" אמר בתוקף ואני עקבתי אחרי פקודותיו. אמיר הסתובב ואני פלטתי אנחת רווחה, אך להפתעתי הוא ניגש למדף, הרים שישיית בקבוקי בירה וניגש לדלפק. המוכרת הנהנה באדישות כשאמיר הראה לה את תעודת הזהות שלו והגיש לה שטר. הוא יצא מהחנות ואני חמקתי אחריו. "מה הקטע? זה היה בכוונה בשביל לעצבן אותי?" האצתי את צעדיי וקראתי אחריו ברוגז. הוא נעמד, הסתובב, והושיט לי את השקית. "בשבילך. בשביל מה שהיית צריך להוכיח. רק תבטיח לי שלא תגנוב יותר" הוא הסביר. "אבל למה?" שאלתי בתמיהה. אבל אמיר רק הרים את כתפיו, חייך בסוד, והלך. אני אפילו לא זוכר איך חבריי לכיתה הגיבו. כל מחשבותיי סבבו סביבו. הוא סקרן אותי, הטוב שבו, העדינות, זה סתר הכל. כל מה שלמדתי אי פעם הוכתם בסימן שאלה אחד גדול. היום, אני יודע להגיד שרוב המשברים בחיים מתחילים ממילה אחת פשוטה. המילה שלי הייתה- "למה". "אמא, למה אסור לנו להתקרב אליהם?" אזרתי אומץ לשאול . "למי מתוק שלי?" אימי שאלה בחיוך ולא הסירה עיניה מהמחבת שעל הכיריים. "את יודעת, אליהם" הדגשתי. נהייתה שתיקה. אמא כיבתה את הגז והסתובבה אליי, שפתיה עדיין מחייכות אבל עיניה נצבעו בצבע זר. "למה אתה שואל מותק? קרה משהו?" "לא לא" מיהרתי להרגיע "זה… זה סתם. פשוט הבנתי שאני לא באמת יודע מה הסיבה". "יש הרבה סיבות" היא התיישבה, מנגבת את ידיה במטלית "קודם כל זה מסוכן. הם לא כמונו אביבי, אתה צריך להבין. הם לא חכמים כמונו, לא נקיים, הם אלימים", היא הנמיכה את קולה לקראת סוף המשפט, כאילו מפחדת לזמן משהו לא רצוי. "אבל גם אבא של יאיר אלים, זה אומר שהוא כמוהם?", מחיתי ומייד התחרטתי על מילותיי. "איזה שטויות אביב." פניה הזדעפו בכעס והיא קמה מהכיסא במהירות "זה לא דומה בכלל. אני מבקשת ממך לא להזכיר את הנושא הזה שוב" "אבל…", "בלי אבל!" היא צעקה. ונבהלתי. כי אמא שלי אף פעם לא צעקה. לא קיבלתי את האמת הזאת. לא יכולתי לקבל אותה. אם אצלנו יש אנשים רעים ואצלם יש אנשים טובים, אז מה בעצם המשמעות של כל תורת ההפרדה הזו שנוצרה לה? האם יש לה בכלל משמעות? או שאלו סתם חוקים שנקבעו בידי אנשים בורים ופרימיטיביים שהחליטו שהם יודעים מה האמת? מוחי קדח משאלות ולא ידעתי איך להתמודד איתן. הייתי חייב לדבר עם מישהו, מישהו