תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

56

המטפל

אני לא מחשיב את עצמי כאדם קונפורמי במיוחד, ולכן במשך זמן רב הלקיתי את עצמי על כך. אך בחלוף השנים, כשלמדתי באקדמיה על חשיבות השייכות של האדם לקבוצה, חלק קטן בי סלח מעט לילד שהייתי. זה היה יום קיץ לוהט, אני זוכר זאת בבירור כי באותו הבוקר המאוורר הישן והיחיד בביתנו שבק חיים. החום היה בלתי נסבל, והאוויר היה לח כל כך, דביק כל כך, שהעדפתי לצאת לסיבוב בשכונה מאשר להישאר עוד דקה בחדר החנוק שלי. השמש קפחה מעליי כשלקחתי את כדור הכדורגל בידיי והלכתי לכיוון המגרש. "אביב!" שמעתי קול צועק מאחורי ומיד לאחר הרגשתי מכן גוף קטן ומוצק נתלה על גבי. "רד ממני!" צחקתי והדפתי אותו מעליי. יאיר, השכן שלי וחברי הטוב ביותר היה נער נמוך קומה אך שרירי להפליא. תמיד והתבדחנו על כך שכמות האנרגיות שלו לא תואמות את גודלו ושהפתיל שלו יותר קצר ממנו, אך נזהרנו לא לצחוק על כך יותר מידי שכן אביו היה לוחם ג'ודו מקצועי והיה מלמד את בנו תרגילים באופן קבוע )למדנו את הלקח בדרך הקשה(. "ראיתי אותך יוצא מהבניין עם הכדור והייתי חייב תירוץ כדי להימלט מהבית. אין לנו מאוורר ואתה יודע איך אבא מתעצבן כשחם לו…" יאיר צחק צחוק מריר. "אני מבין" צחקתי בחזרה כשהתחלנו לרוץ לעבר המגרש, אוספים בדרך חברים נוספים שהבתים הלוהטים של השכונה פלטו אל הרחוב. לפתע, ערבוביית צהלות השמחה של החבורה נדמה, והוחלפה בהתלחששויות חשדניות. "מה הם עושים פה?" צעק אחד החברים, לנוכח קבוצת הנערים הזרים לנו ששיחקו במגרש. "אין להם מגרש משל עצמם?" נשמע קול נוסף. "תירגעו חברים, אני אלך לדבר איתם. אני בטוח שהם יודעים מה מקומם פה והם יסתלקו מיד" הסתובבתי והרגעתי את כולם בקול סמכותי, אך ההתלחששויות התגברו. "זה מסוכן!" "הם בכלל יבינו את מה שתגיד?" "הם לא מבינים מילים אלה, רק מעשים". אבל אני ניפחתי את החזה בביטחון, לקחתי את הכדור ונכנסתי למגרש. הקבוצה הייתה כל כך מרוכזת במשחק שהם לא שמו לב לנוכחותי. הם המשיכו להקפיץ את הכדור במיומנות, לרוץ בזריזות לכל עבר ולקרוא אחד לשני במילים שלא הבנתי. כלל לא שמתי לב שאני בוהה בהם משחקים עד ששמעתי קול עבה עם מבטא זר מדבר מעליי. "מ.. מה?" קפצתי והסתובבתי בבהלה, מחבק את הכדור בחוזקה לחיקי. "שאלתי אם אתה צריך משהו אח שלי, תיזהר שלא תיפגע מהכדור". הוא היה גבוה ממני, אולי מטר שמונים, וכפות הידיים שלו היו כל כך גדולות שיכלו בקלות למחוץ את גופי הצנום אם ירצו בכך. שיערו היה כהה, תווי פניו חדים ועורו שחום ומחוספס. הוא היה נער בולט, ללא ספק. "אני…אני רק…" גמגמתי בשקט. "הכל טוב ילד? אתה צריך עזרה?" לפתע פניו התרככו והוא התכופף, בוחן !" מחיתי בקול ילדותי למדי. "בסדר בסדר" הוא 15 את פניי החיוורות. "אני לא ילד אני בן גיחך "אז מה אתה רוצה?" "אנחנו רוצים לשחק פה, זה המגרש של השכונה שלנו!" הודעתי לו בהחלטיות, ומאחוריי שמעתי את חבריו צועקים לו לחזור לשחק. "ילד, תתחפף מפה בסדר? אנחנו אין לנו כוח להתעסק איתכם, ואני עוד סבלני" הוא החווה בראשו לעבר קבוצת הנערים. "אני לא זז לשום מקום!" קולי רעד מעט כשרקעתי את רגלי באדמה. להפתעתי הוא חייך וקרץ לי, לפני שהרים את ראשו וצעק מעליי "יאללה בואו נלך מפה, חם מידי". קולות מחאה שקטים נשמעו אך השתתקו במהירות, כשהנערים הרימו את חפציהם ויצאו מהמגרש. "אמיר" הוא הושיט את ידו ללחיצה. "אביב" הושטתי גם אני את שלי. "סחטיין עליך אביב. אני גר פה בשכונה ליד, למקרה שתצטרך משהו. פשוט תצעק לי מלמטה" הוא אמר ונעלם במהירות בין חבריו, מותיר אותי בוהה באוויר בבלבול. "זה היה גדול!" "איך שכנעת אותם ללכת?" שמעתי קולות קוראים לי בשמחה. "אמרתי לכם חבר'ה, אף אחד לא מתעסק איתי" התגאיתי. "אתה לחצת לו את היד?" שאל לפתע אחד הילדים בגועל. "פחחח, הטיפש הזה, חשב שאני בא לעשות איתו איזו עסקה" אמרתי בזלזול. "עבדתי עליו מן הסתם, אני לעולם לא אעשה עסקה עם אחד מהם" קבעתי בביטחון והרמתי את הכדור- "קדימה בואו נשחק!" זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את אמיר. אז עוד לא ידעתי זאת אבל הוא היה בן , גדול ממני בשלוש שנים בלבד, למרות שנראה הרבה יותר. לא סיפרתי להוריי על 18