תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה

55

'המטפל' ליה ג'וארי - בארותיים

חרטה היא רגש מוזר. הרי אנחנו יודעים באופן הגיוני שאין לנו שליטה על העבר. מה שקרה קרה, ואין לשנות את מה שכבר התרחש. ובכל זאת, זהו רגש כל כך נפוץ. כל כך אנושי, כמעט בלתי נמנע. בתור מטפל אני עוסק בעבר של אנשים אחרים באופן יום יומי. אין אדם בלי עבר, ואין אדם שעברו לא משפיע על מי שהוא היום. החרטה, בסופו של יום, מעסיקה את כולם, בין אם באופן מודע ובין אם לא. האחת מתחרטת על הצעת העבודה שהיא סירבה לה, השני על כך שלא פנה לאותה הבחורה מכיתת הלימוד שלו, השלישי על שלא הספיק להיפרד מאימו, וכן הלאה. מנסיוני הבנתי שלרוב הגורמים לחרטה חוזרים על עצמם בצורות ובגוונים שונים, שכן למרות השוני המובהק בין החיים של מטופליי )ושל כלל האנשים( כולנו עדיין בני אדם, ובבסיס אנחנו דומים להפליא. איני יודע מדוע אני כותב את המסמך הזה. זה מגוחך, הרעיון שאני עוסק יום יום בנפשם של אחרים, כשאיני מכיר כלל את נפשי שלי. הרי אני מתייסר על מה שקרה, את זה אני כבר יודע. אבל מדוע עכשיו, ארבעים שנה אחרי, אני מרגיש את החרטה- או שמא זו האשמה, מדגדגת באצבעותיי וכופה עליי לכתוב? כילד הגדל בעיר מעורבת, אתה מחוייב להתאים את עצמך לסטטוס קוו הברור מאליו. יש אותנו, ויש אותם. אין ליצור איתם קשר, אין להתערבב. אני זוכר את אימי ואותי מתהלכים ברחובות העיר כשידי הקטנה אוחזת בידה, וכשהייתה תופסת בזווית העין את אחד מהם מתקרב אלינו, הייתה מחייכת אליי חיוך מרגיע )רק לא ליצור איתו קשר עין( ודוחקת בי בעדינות לעברה האחר של המדרכה. היא הייתה עושה זאת באלגנטיות שקטה, מן קלילות רכה שכזו, כך שבאופן טבעי מוחי הילדותי למד לחקות את ההתנהגות הזאת כשהתבגרתי. כמובן שגם ההתנהגות של הסובבים אותי השפיעה על קבלתי את הנורמה החברתית הזו, למרות שלא לוותה בשום הסבר הגיוני .