תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024
54
צמר
שאדליק נר, אבל אני רציתי להדחיק ולשכוח "בשביל מה?" אמרתי לו פעם, זה כבר לא יעזור לו". ואז כשיצחק נפטר, התחלתי להדליק את הנר לזכרו של אבא. אני לאמאמינה גדולה. בתי קברות, אזכרות ומצבות לא אומרים לי הרבה, אבל דווקא הנר הזה, הפך פתאום חשוב, ואני תוהה מי ימשיך להדליק אותו מדי שנה, אחרי שכבר לא אהיה פה. ****************** אני פותחת את דלת הכניסה לבית שלה. נשימות עמוקות ולא רגועות ורעש מכונת ההנשמה הביתית. היא שוכבת קטנה במיטה, כאילו אין קשר לסבתא הגדולה והחזקה, שקטפה איתי תפוזים בפרדס הבוצי, גילפה איתי ענפים מהעץ ולימדה אותי איך לתלוש סרפדים מבלי להידקר. אני מתהלכת בבית הזה, שכל ילדותי כמעט עברה בו. פברואר בחוץ, השקדיה בחלון הגדול כבר פורחת. אני נזכרת שלא משנה כמה קר בחוץ, תמיד בבית הזה היה לי חם. אני חוזרת לחדרה, על רגליה שמיכת צמר ורדרדה ורכה עשויה עבודת יד, ואני מהדקת אותה לגופה. סבתא פותחת אליי עין ונאנחת. פיה נפתח והיא מנסה לומר לי משהו אבל לא מצליחה. "מה סבתא"? אני מתקרבת אליה כדי לשמוע טוב יותר. היא מזיזה את אפה לצדדים, מקמטת אותו, ואני מבינה, הצינור מפריע לה, מציק לה. לא נוח לה בגוף, וגם בראש, שאיבד את צלילותו כבר לפני כמה שנים. "אני מצטערת, סבתא", אני אומרת לה. "את חייבת לשים את הצינור. הנה, אני אסדר לך אותו". אני מנסה להיטיב את הצינורית הדקה אל נחיריה, אבל סבתא מתנגדת לי, מפנה ראשה לצדדים כמו ילדה קטנה, שמתעקשת לא להסתרק או לאכול או לנשום.
"הבטחת לי", היא לוחשת ומביטה ישר לתוך עיניי. "הבטחת לי, יעלי". עיניה מתמלאות שכבה דקה ושקופה, ואני מלטפת את שערה ברכות. "אני משחררת אותך, סבתא", אני לוחשת לה. "את יכולה לסמוך עליי".
צילום באדיבות רן פרחי רשות ניקוז ונחלים השרון
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker