תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

צמר

53

אני זוכרת שחשבתי אז שהוא הולך לעבודה רחוקה ושנכתוב לו, והוא יענה לנו ובסוף יחזור. קיבלנו ממנו גלויה אחת. הוא כתב שהכול בסדר, שהוא והגברים האחרים עובדים. הוא ציין שקר לו ושאין לו מספיק בגדים חמים. באותו יום קנינו צמר גולמי בכפר הסמוך, וסרגנו לו במשך כל הלילה. אני סרגתי גרביים, אבל רק עד העקב כי זה החלק, שידעתי אז לסרוג, וסבתא השלימה את העבודה. סרגנו לו גם כפפות, כובע וסוודר ושלחנו לו הכול בחבילה. הוא מעולם לא קיבל את הבגדים הסרוגים. השמן מבעבע והשניצלים מוכנים. אני מכבה את האש וקוראת ליעלי לבוא לאכול. ****** כשאני חוזרת מהחצר, האוכל כבר מוכן על השולחן. סבתא יושבת לידי. אחותי ובני דודיי עדיין בבית הספר, סבא עובד בסככה ומרתך. לא הרבה פעמים אנחנו ככה. רק שתינו. סבתא מחזיקה שתי מסרגות וסליל צמר ורוד ורך, ואני עוקבת אחר תנועותיה, איך היא יוצרת שורות ארוכות של לולאות זהות ומדויקות, ואז היא מיישרת את הבד הסרוג, מרחיקה אותו קצת ממנה, מורידה מטה את משקפיה על אפה, מביטה, מוצאת לולאה אחת שאינה במקומה, פורמת את כל השורה ומתחילה שוב. "מי לימד אותך לסרוג, סבתא"? אני שואלת ואוכלת כף אפונה. סבתא לא אוהבת שאני מדברת בפה מלא, אבל היא עונה לי בכל זאת. "סבתא שלי לימדה אותי", היא אומרת. מניחה לרגע את המסרגות על השולחן, עיניה נודדות הצידה, אל עבר החלון הגדול, שממנו נשקפת הגינה. "פעם, מזמן, לא הייתה לנו ברירה ולא היה מה ללבוש, אז סרגנו לנו את הבגדים", היא מחזירה את מבטה אליי. "אבל זו הייתה תקופה אחרת ממי'נקה שלי, את כבר לא תצטרכי ללמוד לסרוג". אני רוצה לומר לה שאני דווקא רוצה לדעת, ושאני רוצה שהיא תלמד אותי, בדיוק כמו שסבתא שלה לימדה אותה, אבל את עיניה מכסה כבר שכבה דקה, שקופה, ואני חוזרת לאפונה ולפירה. סבתא קמה פתאום, ניגשת אל לוח השנה התלוי מאחוריי, ״יעלי״ היא קוראת אליי בקול, ואני מסתובבת. "ט"ו בשבט עוד מעט", היא ניגשת למטבח, פותחת מגירה ומוציאה נר גדול וקופסת גפרורים.

******************

כשאני מדליקה את הנר, אני גם סופרת את הזמן שעבר. מעל עשרים שנה לא הדלקתי נר לזכרו.

שנים לא ידענו מתי הוא נרצח ואיך ואז לאחר שכבר עלינו ארצה, פגשתי קרוב משפחה שפגש את אבא באוקראינה, במחנות, והוא סיפר לנו שערב לפני ערב ט"ו בשבט היה התאריך שבו לקחו את כל הגברים בקבוצה של אבא וירו בהם. יצחק, אחד מבני הדודים של אבא, ששרדו ועלו לארץ, התקשר אליי כל שנה לבקש