תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

חבורת האסים

69

מהתרמיל שהיה על גבו וכולנו נכנסנו לשטח. הכול היה ירוק ולח וריח חזק ומתוק של תותים מילא את אפי. "מעין, תפסיקי לחלום ותתחילי לרשום" פקד רם ואלון התכופף ובחן את הקרקע בין השורות, "העקבות הן של שני ילדים, לפי הגודל, כנראה נעלי ספורט" אמר כשהוא מפסיק מידי פעם ומגרד בראשו. נטע רצה הלוך וחזור ואז אמרה: "הנה, מכאן הם הגיעו ולכיוון הזה הם ברחו", ניסיתי לכתוב מהר את כל מה שאמרו בפנקס, עצרתי לרגע ואמרתי: "צריכים להכין מלכודת". רם התכופף והחל לצייר בעזרת מקל ציור על החול. כשסיים, אמר: "שימו לב, זו התוכנית..." , רשמתי בפנקס כל מה שאמר, מה תפקידו של כל אחד בחבורה, מה צריכים להביא ומתי נפגשים. בסוף הקראתי שוב את הרשימות, כדי לוודא שכולם זוכרים הכול, לחשנו שוב את הסיסמא וכל אחד חזר לביתו. בערב הייתי כולי מתוחה, בקושי הצלחתי לשכנע את אימא שארבעת הכריכים שאני מכינה זה לעוד מסיבת פיג'מות, שכמובן לא הייתה ולא נבראה. הייתי חייבת לשקר מעט, אבל אני בטוחה שהיא תבין בסוף שלא הייתה לי ברירה, שבועת סוד של החבורה לא מפרים אפילו לא להורים. יצאתי מהבית עם תרמיל ובגדים חמים וכהים, כמו שרם ביקש ופגשתי את החבורה מתחת לפנס שבקצה השכונה. זה היה הפנס האחרון לפני השדות ומשם הלכנו בחושך. הלכנו בשקט אחד אחרי השני, רם ראשון, אני אחריו, אחריי אלון ובסוף נטע. היא תמיד קופצת ואומרת שהיא מוכנה ללכת אחרונה ולי זה דווקא נוח, כי לא נעים לי להגיד שלהיות אחרונה זה מפחיד. הגענו לנקודת המארב, פרשנו את השמיכה ונשכבנו בתוך העשב הרטוב והקריר. לא הוצאנו מילה מהפה, מסביב נשמעו רק רחשי לילה של צרצרים וקרפדות. לפתע היה רשרוש מוזר בעשב שהקפיץ את כולנו, אבל מייד גילינו שזה רק חתול רחוב מסכן שמחפש לו מזון. התרגלנו לאט לאט לחושך ובאור החלש שהאיר הירח ראינו בקצה החלקה שתי דמויות קטנות חומקות מהשער לתוך השדה. רם לחש לכולם להתכונן ובדיוק כמו שחשבנו, אחרי כמה דקות הם יצאו ועברו על השביל ממש לידינו. לא הצלחתי ממש להבחין בפניהם, אבל הצלחתי להבחין בברור שבידי כל אחד מהם קופסא גדולה. כמו שתכנן רם, חיכינו שהם יתרחקו מעט ואז התחלנו ללכת בעקבותיהם. הם נכנסו לשכונה ואנחנו אחריהם, הם פנו לרחוב אחר ואנחנו הגענו לפינה והצצנו, הם הגיעו לבניין רב קומות ישן ואנחנו התקרבנו מעבר לשיחים והקשבנו. התבוננתי בהם היטב ועכשיו כבר זיהיתי אותם כי עמדו מתחת לפנס. אלו היו הילדים של מאיר, השרת של בית הספר. שמענו אותם מסכמים ביניהם, איך יספרו לאבא, שעבדו כל אחר הצהרים בחנות הירקות של עזרא ובסוף יום העבודה, נתן להם את התותים בתמורה. חזרנו לפנס שבקצה הרחוב, התיישבנו במעגל ולא ידענו מה לעשות, סיפרתי לכולם איך לפני שבועיים סיפרה לי אימי על המשפחות העניות שיש בשכונה ועל זה שלפעמים אין להורים כסף לקנות לילדים שלהם כל מה שהם מבקשים. נטע אמרה שזה לא סיבה לגנוב ומישהו צריך לשים לזה סוף. גם אלון אמר שהוא חושב שזה פוגע בסבא יוסקה ולזה אי אפשר להסכים. רם סיכם את השיחה ואמר שכל אחד ילך לביתו, יחשוב על פתרון ובבוקר נחליט מה לעשות. היה כבר מאוחר, נטע הלכה עם אלון ורם ליווה אותי עד פתח הבית, לא דיברנו כל הדרך, כל אחד היה טרוד במחשבות. גם אחרי שנכנסתי למיטה, אפילו שהיה מאד מאוחר, לא יכולתי להירדם. מצד אחד הרגשתי שצריך להפסיק את הגניבות בשדה של סבא יוסקה ומצד שני ריחמתי על הילדים של מאיר ומה יהיה גורלם עם נגלה לכולם מה הם עשו. פתאום הבזיק בראשי הפתרון חייכתי חיוך מתוק ונרדמתי. בבקר התעוררתי מוקדם מתמיד, התלבשתי ורצתי לבית הספר, הפעם הייתי ראשונה מתחת לעץ התות וחיכיתי בקוצר רוח לכל החבורה. כל אחד הציע את הרעיון שלו ובסוף כולם הסכימו שהרעיון שלי הוא הטוב ביותר, וכך היה: עוד באותו יום שוחחנו עם סבא יוסקה והוא הסכים עם הפתרון, פגשנו את שני הילדים של מאיר השרת וגילינו רק להם שאנחנו יודעים מה הם עשו. הבאנו אותם לשדה, הם התנצלו בפני סבא על המעשה והבטיחו שמהיום, כל יום