תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה

71

'לצעוד או לרכוב? זו השאלה' עדנה ארזי – גבעת חיים איחוד

כמי שחיה בעמק היפה שלנו, כבר למעלה מחמישים שנה, אני יוצאת מדי בוקר להליכה. היו תקופות שצעדנו בשניים וכבר מספר שנים אני צועדת בגפי, צועדת ומצלמת. נופי העמק משכרים. אושר גדול לצאת מוקדם בבוקר, לחזות בשמש העולה, להאזין למקהלת הציפורים, לחלוף על פני שדות, שבכל עת משנים פניהם: כותנה, אבטיחים, חיטה, תירס, כל עונה והיבול שלה, הפריחות שלה, הריח שלה, היופי שלה. גם העננים משנים את צבעם וצורתם בהתאם לעונות השנה, ובעונות המעבר חולפות באזורנו להקות שקנאים וקורמורנים המוסיפות נופך לנוף ומרחיבות את הלב. בתקופת הקורונה, הטבע היווה ממש מפלט והיה סמל לשפיות והנה עכשיו, נחת עלינו אירוע נורא, שלא ידענו כמותו ומדרום נפתחה הרעה ובעקבותיה כל החזיתות גועשות. ושוב הטבע עומד מולנו איתן ויציב ומעניק כח נפשי להתמודד עם הזוועות. באוקטובר, בסביבות שש בבוקר, יצאתי כהרגלי להליכה, הפעם לכיוון האגמון. השבילים 7 ב היו שוממים מאדם, מעלי חג מצנח רחיפה, שליווה אותי חלק גדול מהדרך. צילמתי אותו והתבדחתי עם עצמי, שאולי גם הוא, צילם אותי. הכל נראה כל כך פסטורלי. כשחזרתי הביתה, הגיעה הודעת ווטסאפ מהקיבוץ, שכל המקלטים נפתחו. הדלקתי מיד את הטלוויזיה וחשכו עיניי. המעבר מהשקט והרוגע של שבילי העמק, לזוועות שנצפו מהמרקע, היה בלתי נתפס וקשה לעיכול. הרחפנים ששעטו מעזה לתוך העוטף, ,החזירו אותי, באופן לא רציונלי, לאותם רגעים, בהם היה לי קשר עין עם מצנח הרחיפה, שליווה אותי בדרכי והפחד החל לקנן. מאותו יום, במשך כמה חודשים לא העזתי הרחק נדוד והסתפקתי בהליכות לטווח הקצר. חלף זמן וגעגועיי לאגמון ולדרך המובילה אליו הלכו וגברו, אבל הפחד לצאת לבדי לכיוונו, השאיר אותי שוב ושוב בגבולות המוכרים והבטוחים. בוקר אחד, קמתי חדורת מטרה, במקום הליכה, אצא לדרך רכובה על אופניי )אולי פחות מפחיד( והרהרתי מי ישבוק קודם האופניים או אני. בדרך כלל האופניים משמשים אותי רק בתוך הקיבוץ כי הם ישנים, חלודים והפעמון לא עובד. הדרך בה רציתי לרכוב, אינה סלולה ואולי תגרום לפנצ'ר? אומנם כילדה תיקנתי פנצ'ר בעצמי, אבל חלפו כמה שנים והעיקר, איך אצליח לצלם בעודי רכובה, בכל פעם אעצור וארד? בקיצור, גנזתי את הרעיון וברוב אומץ יצאתי להליכה. בילדותי, בקרית חיים, האופניים היו הסמל המסחרי שלנו. כולם רכבו מגיל מאד צעיר. האופניים היו צריכים להיות תקניים ומאובזרים בפעמון, מחזיר אור, פנס ולא תאמינו גם לוחית רישוי של העיריה. לא חבשנו קסדה כי לא נדרש בתקנון, אבל מי שנתפס על ידי פקח, ללא אחד האביזרים שהזכרתי, עלול היה לקבל קנס. רכבנו למרחקים ארוכים: לים, מסלול שארך חצי שעה לכל כיוון, ולמרחק גדול יותר, לקטוף נרקיסים וכלניות )לפני שנכנס החוק להגנת הטבע( וכשהבנים רצו להשוויץ, הם הרכיבו את הבנות על הרמה )הצינור העליון של האופניים( זה היה בניגוד לחוק, אבל הרושם שרצו לעשות על הבנות, ניצח. זיכרונות הילדות המתוקים, ליוו אותי בדרכי, הרגיעו והאטו את הדופק. רוח קלילה נשבה