תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

נו סבתא! אפשר?

87

ביי סבתא, את יכולה ללכת עכשיו.

-

- תהיני גילי הגילגולי'ת. אני מחכה לך על הספסל בפינת הגן.

פעם נוספת אני נכנסת אל מרחב הגן. נעצרת שנייה לנשום מלוא ריאותיי אוויר נקי. המרחב כולו עטוף גוונים שונים של ירוק, רוח מנשבת והרוח טובה לי. צל העצים קורץ לי- בואי! השמש קרובה להיעלם, שעת שקיעה אדמדמה ובאחת מפינות הגן, אני מתיישבת בלאות. מקפידה שלא 'לתפוס' מקום על ספסלים שהם ה'קבועים' של מספר אימהות. קלטתי- הן תמיד יושבות שם. 'בטח יש לי איזה חטיף בתיק'. בעודי מחטטת ומחפשת בעומק נבכי תיקי. עיני קולטת את הראלי. - מה קרה הראלי? למה הראש למטה? - שיחקנו רגיל והכול היה בסדר. פתאום- סתם!. הבנות לא משתפות. - אבל למה, קרה משהו? - נועם אמרה. סתם, שאני לא משחק. - מה עשית לה? - לא. מה פתאום. שום דבר. לא עשיתי לה כלום! - מאד לא יפה, מעליב, רוצה שאדבר איתן? - לא!... לא יודע. הנועם הזאת. תמיד מציקה ופוגעת בכולם, בלי שעושים לה משהו. אני שוקלת ומהרהרת רגע, האם אסביר לו עכשיו את כל התאוריה שלי: מי שרע לו מבפנים, הוא מוציא זאת החוצה אל מישהו אחר, כי זה לא נעים להישאר עם הרגשה הרעה הזו. במקרה הנוכחי, נועם פוגעת, כי כנראה משהו בפנים, בתוכה, מציק לה, לכן היא מציקה ופוגעת באחר. 'לא. לא עכשיו. אחכה שיגדל קצת. 'חפירה' עם התיאוריה המדעית שלי, לא תעזור לו ברגע זה וגם לא לי'. - טוב. הראלי, אם תחליט שאתה רוצה, אדבר איתם, או עם אחת האימהות, מה שתגיד. מכיוון התיק שלי, נשמע קול 'ציוץ'. צליל חזק חותך את האוויר והוא מסמן - הודעת וואצאפ חדשה, בנייד. 'אוי. לא'- תקלה. מה אני עושה עכשיו?' ברור לי כשמש השוקעת, ברגע בו תקלוט עינו של הראל את הנייד המצייץ שלי, במידי! יבקש לשחק בו. ואז אני- אנא אני באה? מערבולת מחשבות מתרוצצת בתודעתי, 'מה אני עושה עכשיו?' קריאת הטווס קורעת את החלל האוויר, מלווה בציוץ הציפורים מבינות ענפי העצים, אובדן חושים ומחשבותיי מתערבבות. הטבע ממשיך בשלו, שמש שנעלמה, שעת דמדומים, הרוח ממשיכה, מנשבת בקלילות, טווס זכר, פורש נוצות זנבו בגאווה שחצנית וסבתא נירה- אני. ממרום גילי המכובד, אובדת עצות, קרועה מבפנים. תקועה. עכשיו זו אני - בין נכדי הקטן שלהוט למכשיר האלקטרוני, לבין סקרנותי הגדולה לשלוף את ההודעה החוצה. 'מי מחפש אותי, אולי זה חשוב, אוף, למה בכלל לא השתקתי את המכשיר?'