תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024
88
נו סבתא! אפשר?
הראלי, קטן אהוב שלי, קולט את הציוץ שהיגיע מכיוון התיק, - סבתא, תעני! למה את לא עונה? אולי זו אימא!? אני מתפתה. בודקת את ההודעה. הוא, שעינו זריזה, מבטו 'מתביית' מיד, במהירות בזק, על המכשיר הקטן שמהפנט והראלי בקולו המתקתק. - מי זה היה? - לא משהו חשוב, סתם הודעת פרסומת - אז סבתא, אפשר? פליז. .. סבתא! פליז, אפשר? רק קצת. 'הלך עלי. זהו, אני עכשיו- גמורה ואנא אני באה?' - לא הראלי. שלי רפה'. לא 'ה - אתה יודע טוב מאד שלא משחקים בנייד בחוץ וגם זאת לא השעה שמותר לך. שלי. לא 'על מי אני עובדת' צליל הדיבור שלי משדר היסוס, אף את עצמי אני לא משכנעת ב הילד מתעלם לגמרי, - אבל סבתא! רק קצת, אני מבטיח. - ממש - נו סבתא! אפשר? - לא. אי אפשר הראלי. - סבתא, נו כבר, מה אכפת לך!! אני, הרי מכירה היטב הבטחות אלו, את המשא ומתן של הפסקת המשחק ואני חלשה. נמסה מולו. הראלי מקפץ במקום, רוקע ברגליו. מגביר את עוצמת קולו והתחינות. האירוע מתעצם. קשה לי. קשה באמת. להביאו לידי תסכול. לעמוד מול ההתעקשות וחוסר הרצון המוחלט לקבל סירוב. אני מפנה אליו את הגב והוא מולי וממשיך בעקשנות. - סבתא! נו כבר! ככה זה מתחיל וממשיך.. מריטת עצבים. 'למה, למה עכשיו אני צריכה לעשות את זה, לשים גבול! קשה. כל כך קשה לי. כמעט בלתי אפשרי. הסיוט שלי: לומר- לא!! גם בכיתה, כמורה היה לי קשה. גם לבני הבכור. סבתא נירה, גם כאימא. החובה לשים גבולות ואיסורים- תמיד היה ועדין –הכי קשה שאפשר. אני מתחילה בתפילה פנימית של אין אונים, נכנעת! צריכה ומבקשת עזרה מכוח חזק ממני. המצב הקריטי עבורי. פשוט להגיד את המילה הקטנה הזו, בת שתי אותיות: לא. למד ואלף. קשה לי מאד. מה שחשוב ואף קריטי, הוא הטון, צליליי האמירה והאופן בו היא נאמרת. אמנם, אני כאן המבוגרת, אך ממש לא אחראית.
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker