תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

סוזאנה

95

ונוברת בסירים שעל הגז וטועמת מתבשיליי, אותם כ"כ אהבה. הייתה בה תמימות ילדית, שלא עברה למרות שהייתה אישה בוגרת ובעלת משפחה, כאילו, משהוא במעבר בין ילדה פגועה ונטושה, לאדם בגיר ובעל משפחה, נתקע שם על הגבול והשאיר בה הרבה ניקיון ותום. יחד עם זאת, הצד הפחות חיובי של זה, ייצר הרבה מצבים של היעלבויות, פגיעות ופרשנות ייחודית למציאות, הסתגרות וחוסר יכולת לשוחח באופן פתוח, עם מי שממנו נפגעה. דבר שהוביל, לא פעם, ל"קצרים "בתקשורת, בינינו. פעם, אחרי "קצר" כזה, היא שאלה אותי: עם המון כאב והתנצלות " איך את סובלת אותי"? השבתי לה, ללא היסוס: "כי את אחותי ומשפחה לא בוחרים". כך עברו השנים, החיים פשוט המשיכו במסלולם, ילדינו גדלו ובגרו. החוויות והזיכרונות המשותפים נאספו ונערמו לכדי סיפור של רעות וחברות, שבקלות, ניתן היה להפיק מהם סרט הוליוודי מרשים. לתפקיד, סוזאן הייתי מלהקת את סוזאן סרנדון ולדמותי, את קייט וינסלט. ואז, בחלוף העיתים, הרגשתי איך לאט, לאט, התרחקנו. ידעתי ששוב, היא נעלבה ממני, על משהו שעשיתי ו/או אמרתי. ניסיתי מספר פעמים לברר, לדבר, להסביר, לפייס, לנסות לקרב, ולא כ"כ הצלחתי, עד שעייפתי מלנסות. גם המרחק עשה את שלו ואט, אט, גיליתי, שהקשר הכ"כ הדוק שהיה לנו, מסתכם, בהודעת ווטסאפ לאקונית של "חג שמח" בראש השנה ופסח, שנשלחה על ידה לכל מכותביה ואז הפסקתי להגיב. לפני כחודשיים, מישהו לחש על אוזני, שמשיחה אתה, הבין, שהיא משוכנעת, שבחרתי לא להיות אתה בקשר. רציתי לצעוק לה, שלא כך הדבר, אלא בדיוק ההפך. שאני מאוד מתגעגעת לשיחות אתה במרפסת ביתה, לחגים ביחד ולכל החבילה הזו שנקראת, "קשר עם סוזאן", אבל לא הספקתי. לפני כחודש סוזאנה הזמינה את בני, לחתונת בתה. שמחתי, מחד, על הצורך בנציגות משפחתית וכאבתי, מאידך, שהיא בחרה, לא להזמין אותי. צפיתי בחומרים שהבת העלתה לרשת ולא ראיתי באף סרטון או תמונה את סוזאנה שלי וחשדי גבר. כשבוע לאחר החתונה, ראיתי תמונה, באינסטגרם של קבר טרי, עם זרים נבולים ועליו כיתוב," אמוש. חיים שלי" ונשמתי נעתקה. לא יכול להיות, האישה הגדולה, הצבעונית, עם הלב חסר הגבולות שהיה לה, הפסיקו להיות. סוזאנה שלי, כבר לא תיעלב ממני, לא תעשה לי פרצופים ולא תהיה בעולמי יותר, אף פעם. לאחר ביקור, במהלך ימי השבעה, בביתה, אליו כ"כ התגעגעתי, גיליתי, כי שישה חודשים קודם לכן, התגלה בגופה, סרטן ריאות וכל המאמצים לטפל בה, כשלו. כשהראו לי תמונות אחרונות שלה מהחתונה, לא זיהיתי אותה. היא הייתה נפוחה מסטרואידים ומחוברת למיכל חמצן. ליבי התכווץ בכאב, אבל התנחמתי, כשראיתי איך היא התאמצה לרקוד ולפזז ולשמור על שמץ מסוזאן של פעם. שמחתי, שזכתה להיות נוכחת בחתונת בתה, אותה כ"כ אהבה. התרגשתי, כשזכרתי את סוזאן הילדה, שלא היה לה בית, או משפחה, להיאחז בהם, מגשימה את חלומה, וקוצרת את פירות מאמציה לשנות את נתיב גורלה. כמי שמאמינה, בכל מאודה, שהנשמה היא נצחית, הנחתי אבן עגולה על רגבי עפרה של